המושג "כלל ישראל" הוא משהו שאנחנו פוגשים בדרך כלל כשאנחנו מדברים על החשיבות של אהבת חינם, על הצורך להזדהות אחד עם השני ולהכיר במציאות ובכאב של האחר. ברמה עמוקה יותר, זו הידיעה הפשוטה שאני לא חי לבד בבועה שלי - אני חלק משרשרת דורות ארוכה, וחלק בלתי נפרד מהמחרוזת של הדור הנוכחי.
אחד מהציורים הצרובים בליבי, מבטא יד המובילה לשיחרור העיר ירושלים, כשהיד מתחילה אי שם בהבטחת ה' לאברהם את הארץ, ועד לחיילים שזכו לשחרר את העיר העתיקה ואת שאר חבלי הארץ הקדושה, ממש שרשרת דורות, חלק מהנצח, חלק מ'כלל ישראל'.
אנו ציבור שלמוד קשיים וניסיונות, אך אנו גם למודים שדווקא מתוך הקושי הזה, מתגלה בציבור גילוי דעת רחב ומחמם לב: רצון עצום לעזור, לתמוך ולחבק את כל מי שנמצא במצוקה. וכיצד אדם יכול עוזר? כל אחד מהמקום שלו. הלוחם בצבא ילך למשימה שלו כדי להגן בגופו על המדינה. הלוחם בבית המדרש יילחם מלחמתה של תורה. אדם אחר ישא תפילה פשוטה ויאמר פרקי תהילים, ויש גם מי שיבחר לתת תרומה כספית, או פשוט להיות נוכח פיזית במקום שבו צריכים אותו. בסופו של דבר, יש כאן מכנה משותף אחד ומדהים: כולם רוצים לעזור, וכולם חושבים על האחר.
גם בימים אלו, המלחמה ממשיכה בצפון, עדיין חיילי מילואים רבים מוסרים את הפרטיות שלהם למען הכלל, מזניחים את העסק, את ההתקדמות בעבודה, אפילו את הבית הפרטי הם מגישים בשתי ידיים לנשותיהם הגיבורות, ויוצאים להגן על כלל ישראל.
האנשים שרצו רק את עצמם
לעומת האחדות הזו, בפרשה שלנו אנו מוצאים כמה סוגי אנשים שבוחרים לפעול בצורה הפוכה לחלוטין, אנשים שחושבים רק על עצמם.
זה מתחיל בפרשת האישה הסוטה. היא מבקשת לא להתחבר לנצח, ומסרבת לזוגיות אמיתית שמטרתה להוביל את המשפחה מההווה אל העתיד. כל מה שמעניין אותה זה רק מה שקורה סביבה כעת, היא מחפשת פורקן אישי ורגע חולף, ומוכנה לשקר ולבגוד בשביל קשר אחר, אנוכי.
אנחנו רואים זאת גם בתחילת הפרשה, כשהתורה מצווה לשלח אנשים מסוימים אל מחוץ למחנה. אחד מהם הוא המצורע, שבצורה אקטיבית ופעילה בחר להשתלח מהחברה. הוא דיבר לשון הרע, ובעצם הדיבור הרע שלו הוא בחר לנתק את החיבור שלו לאחרים ולהתנתק מהכלל.
כמוהו, בצורה מעודנת יותר, מגיע גם הנזיר. הנזיר מבקש לקחת לעצמו מדרגה רוחנית שאינה קיימת עבורו, שלב בסולם שאף אחד לא ביקש ממנו לעלות אליו. מתוך הרצון שלו להתעלות בצורה פרטית ומנותקת, הוא לא באמת השתלם אלא חטא- הוא החסיר מעצמו, ובעקבות זאת החסיר מעם ישראל כולו.
לא מעט שואלים תלמידים: "הרב, מה הסיבה שאסור לאונן? היכן זה כתוב? וכיצד אפשר לכפר על כך?"
גם הדבר הזה מתקשר אלינו, כשהאדם עסוק בעצמו, באנוכיות שלו, עסוק בעונג ובהנאה האישית שלו, הוא שוכח מכל מי שמסביבו, אך כמובן תשובתו בצידו, ירבה בלימוד וחסד, יצא מהמקום האנוכי ויחשוב על כל מי שמקיף אותו
הצינור של השפע: מי מלמד אותנו לתת?
האם יש מי שמלמד אותנו את ההפך הגמור? מי שמראה לנו מהי הסתכלות אמיתית על האחר ונתינה נקייה? התשובה נמצאת בברכת הכהנים:
"וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִֽיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמּוּ אֶת־שְׁמִי עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (במדבר ו', כב-כז).
בברכה המופלאה הזו אנו מתברכים מדי בוקר על ידי הכהנים, שהם הצינור שדרכו מעביר לנו הקדוש ברוך הוא את השפע שלו. אבל מהו התנאי של הכהן כדי להצליח לברך?
ה"כלי יקר" שם לב לכך שברכת כהנים מופיעה בתורה מיד אחרי פרשת נזיר, שאסור בשתיית יין, ומסביר את החיבור העמוק ביניהם:
"סמך הברכות לנזירות כי היין קובע ברכה לעצמו אבל לא לאחרים, ואדרבא הביא יללה וקללה לעולם למ"ד עץ הדעת גפן היה (סנהדרין ע') וכן גרם קללה לאדם וחווה, ולזרעו של נח, וללוט. ומלת כה קאי אפרשה שלמעלה לומר שהכהן המברך לא יהיה שתוי יין בעמדו לברך את ישראל כי צריך לאמר הברכות כמ"ש אמור להם. ונקרא שיכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך ע"כ צריכין להיות כנזירים."
אדם ששותה יין ומגיע למצב של שכרות, מתנתק לחלוטין מהסביבה שלו. הוא שוקע כולו בתוך העולם הפנימי שלו ובתאוות האישיות שלו. לכן, לדעת החכמים שסוברים שעץ הדעת היה גפן, הדבר מסתדר בצורה מדויקת: החטא של עץ הדעת הכניס את האדם למרדף אחרי הגשמה עצמית ואגו, על חשבון הזולת.
הכהן, לעומת זאת, עושה את הפעולה ההפוכה. הוא מוותר על שתיית היין ועל היציאה מהאיזון, כדי להיות מרוכז ומוכן בכל ישותו לשרת את עם ישראל. הוא עומד שם כדי לתת להם, ולא כדי לבקש שום דבר לעצמו. ממילא, דווקא הנזיר, שבהתחלה ביקש ללכת בשביל פרטי של התקרבות לה', מקבל כאן אזהרה והדרכה איך לחזור אל הכלל: עליו להיזהר מהיין, לא ללכת שבי אחרי הפורקן האישי שלו, אלא להישאר מפוקח ובתוך חברת כולם.