פרשת משפטים מתחילה בוו החיבור, במילים "ואלה המשפטים". רש"י מסביר: "וְאֵלֶּה מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים, מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי" (מכילתא). לא רק קולות וברקים, שופר והר עשן, ומאמרים גדולים כמו "אנכי ה' אלו-היך". אלא גם דברים קטנים כמו איך לנהוג כלפי עובד, כלפי מישהו שניזוק, כלפי מישהו שאבד לו משהו, איך להתייחס לשדה שלנו, לבהמות שלנו, לאוכל שלנו, לזמן שלנו. 23 מצוות עשה ו-30 מצוות לא תעשה, ורבות מהן עוסקות במשפט העברי:
לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ׃
מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃
וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים (שמות כג,ו-ח).
מעניין שהתורה לא צוותה עלינו שלא לשקר, אלא אמרה לנו להתרחק ולא לשקר במשפט. נראה שברור שאי אפשר לא לשקר אף פעם, בין אם בדברים קטנים (מה השעה?) ובין אם בדברים גדולים יותר.
האם אפשר לשקר לכלה ולומר לה שהיא יפה?
ידועה המחלוקת המפורסמת בין בית שמאי ובית הלל לגבי השאלה כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. כלומר, האם להגיד לכלה את האמת גם אם אינה יפה? מאתגרים בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חִיגֶּרֶת (צולעת) אוֹ סוֹמָא (עיוורת), אוֹמְרִים לָהּ: כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה? וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק!.
אלא שענו בית הלל לבית שמאי, שדעתו של אדם צריכה להיות מְעוֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת, כלומר, לדבר בנימוס ואפילו קצת לעגל פינות אם צריך במקרים כאלה. המאירי מסביר ש"מצווה לשמח את החתן ואת הכלה כדי לחבבה... (ואפילו) לשבחה במידה גדושה אף ביותר מן הראוי". והריטב"א מוסיף בזה "שכל שהוא מפני דרכי שלום, אין בו משום מדבר שקר תרחק", ונזכיר שאפילו הקב"ה שינה במקצת את דבריה של שרה שאמרה, "ואדוני זקן", ואילו לאברהם אמר, "ואני זקנתי", כאילו דברה על עצמה (בראשית יח, יג).
אבל כשזה מגיע לדין ומשפט, הכל משתנה. אז צריך לעשות מה שאפשר כדי שפסק הדין יהיה אמת. חז"ל הוסיפו הלכות רבות כדי למנוע סטיות בדין, כולל למשל, שהדיין אסור להתייעץ עם תלמיד שאינו בקי, או שאם מגיעים שני אנשים לדין, אחד לבוש סמרטוטים ואחד לבוש בהידור, צריך להלביש את שניהם באותו סוג בגד מבחינת העושר (ועוד במסכת שבועות).
הרב הירש מאיר שהמילה שוחד קשורה למילים שחט ושחת, ושכמותן, השוחד חופר "בור משחית לכוח חיי הרוח והמוסר של הזולת". השוחד מטשטש את בהירות ראייתם של אלה שראייתם בד"כ חדה ובהירה ושיפוטם האובייקטיבי נפגם אפילו מבלי שישימו לב לכך. איך אומרים אובייקטיבי בעברית?
אין ממש מילה בפני עצמה (ללא משוא פנים?), אולי מפני שהתורה לא חשבה שזה לגמרי אפשרי ובמיוחד בסיטואציות של משפט, הזהירה אותנו בכל לשון. בגמרא נאמר "מאי שוחד? שהוא חד" (כתובות קה:ב): בלי משים מזדהה השופט עם צד כזה או אחר.
מתי דיינים פוסלים את עצמם משיפוט?
לכן, לא פעם אמרו דייני ישראל "פסילנא לך לדיינא" - פסול אני לשבת בדין עליך, לא רק במקרה של שוחד כספי אלא כל טובת הנאה ולא הקטנה ביותר. מסופר על אישה שבאה לפני דיין בדמעות כדי שיעזור לה במשפט במקרה שנגרם לה עוול. תגובתו היתה, "גם דמעות הן סוג של שוחד וכעת אני פסול מלשבת בעניינך".
השיפוט בזמנו נעשה ללא כל תמורה ואסור היה לשלם שכר לדיינים, ואם זו היתה עבודתם היחידה, והיו יושבים בדין בכל יום ובכל שעה, היו מקבלים שכר מהציבור אבל בשום אופן לא מהבאים בדין. החיד"א בפירושו חומת אנך" (נכתב במאה ה-18) כתב שבעברית, האותיות שבאות אחרי ש.ח.ד. הן - ת.ט.ה, ומכאן רמז, שאחרי לקיחת שוחד, באה הטיית הדין.
ועדיין, לא רק בעניינם של שופטים חשובים עסקה התורה. מסופר על חייט שתפר בגד בשביל אחד מנכדיו של אחד הרבנים החסידיים. כשהילד מדד את הבגד, לא רצה להוריד אותו בשום אופן, לבסוף החייט הבטיח לו שאם יוריד את הבגד, יתפור לו כיסים יפים. הילד הסכים, והצדיק אמר לחייט: "עתה אני מצווה עליך לעשות את הכיסים כאשר הבטחת, כי אני לא רוצה שהילד יתרגל לשקר".
הרבנית ד"ר מיכל כהנא היא מורת דרך, מלווה רוחנית, כותבת, ויותר מכל, תלמידה ומורה לתורה ותלמוד.