פרשת כי תצא מציבה בפנינו אחד הדינים הקשים והמוזרים בתורה: "בן סורר ומורה". נער שזולל, סובא ואינו שומע בקול הוריו מובא לבית הדין, וחז"ל מסבירים שהוא "נידון על שם סופו". הם מתארים מסלול: היום הוא גונב מאביו כדי לממן את תאוותיו, מחר הכסף נגמר, ולבסוף הוא יוצא לשדוד את הבריות. התורה, לפי הקריאה הזאת, מסתכלת על הרצון שפועל בו עכשיו ורואה כבר את האדם שהוא עלול להפוך אליו.
לעומת זאת - בפרשת וירא אנחנו פוגשים לכאורה עיקרון הפוך: ישמעאל גוסס במדבר, והמלאכים מקטרגים עליו בגלל מה שעתידים צאצאיו לעשות לישראל. והקב"ה משיב להם, לפי רש"י: "באשר הוא שם". מה הוא עכשיו, צדיק או רשע? לפי מעשיו עכשיו אני דן אותו. שם העתיד לא קובע. כאן, אצל בן סורר ומורה, חז"ל אומרים בדיוק להפך: דנים אותו על שם סופו. אז מה נכון? האם האדם הוא מי שהוא ברגע הזה, או גם הכיוון שאליו הרצונות שלו מוליכים אותו?
אולי המתח הזה מספר משהו חשוב על החיים שלנו. רוב הזמן אנחנו מזדהים לגמרי עם הרצון הנוכחי שלנו. אני רוצה להצליח, לאכול, לנוח, לנצח בוויכוח, לקבל הכרה. מבפנים זה מרגיש פשוט: אני רוצה, ולכן אני בוחר. אבל ככל שאנחנו לומדים להסתכל על עצמנו קצת מבחוץ, מתגלים מתחת לרצון עוד רבדים. לפעמים אני רוצה להצליח בגלל פחד. לפעמים אני כועס כי נפגע לי הכבוד. לפעמים "בחירה חופשית" היא פשוט שם מכובס למנגנון שאני עדיין לא רואה. ואם הרצון נולד ממניעים שלא בחרתי, עד כמה הוא באמת "שלי"?
הרצון כמניע
בשפת הקבלה, הרצון הוא חומר היסוד של האדם. אנחנו לא אמורים להפסיק לרצות - הרצון מניע את החיים. אבל אנחנו יכולים לשנות את היחס אליו ואת נקודת המבט שממנה אנחנו חווים אותו. ברגע שאני מסוגל לראות רצון שפועל בי, נוצר ביני לבינו מרווח קטן. אני עדיין רוצה, אבל אני כבר לא חייב לחשוב שהרצון הזה הוא כל מי שאני. והמרווח הזה פותח אפשרות לעלייה - הרחבת התודעה, עליית נשמה.
אבל גם העלייה הזאת אינה סוף הדרך. אפשר להשתחרר מרצון אחד ולהזדהות מיד עם רצון גבוה ועדין יותר. פעם רציתי שיעריכו אותי, ועכשיו אני רוצה להשפיע. פעם רציתי להוכיח שאני חכם, ועכשיו חשוב לי להיות רוחני. גם שם מסתתרים מניעים… רק דקים יותר. לכן עבודת האדם אינה למצוא סוף סוף את הרצון הטהור שלו, היא לפתח גמישות שמאפשרת לעלות שוב ושוב מעל נקודת המבט הנוכחית, לזהות עוד שכבה, עוד מניע, עוד חלק מהתמונה.
בשנים האחרונות אני מרגיש שהעבודה עם בינה מלאכותית מחדדת אצלי בדיוק את השריר הזה. אני מעביר ל-AI יותר ויותר פעולות שפעם זיהיתי כחלק מהיכולות שלי: כתיבה, סיכום, תכנון, חיפוש רעיונות, אפילו חשיבה משותפת. באופן מפתיע, זה לא גורם לי להרגיש פחות אנושי. לפעמים קורה ההפך. כשהמכונה לוקחת ממני עוד פעולה, אני נאלץ לשאול מה באמת היה "אני" בתוך הפעולה הזאת. היא מקלפת עוד שכבה מהזהות שלי ומכריחה אותי לא להיעצר שם.
ככל שאנחנו חיים לצד ישויות אינטליגנטיות שאינן בני אדם, אנחנו נאלצים לברר מחדש מה באדם עמוק יותר מהיכולת לכתוב, לזכור, לחשב או להבריק ברעיון. זו הזדמנות לתרגול תודעתי: פחות להיאחז במה שאני יודע לעשות, ויותר להתבונן במי שפועל, רוצה ובוחר מאחורי העשייה. ומשם הדרך לנבואה כבר פחות רחוקה ממה שנדמה.
ההבדל בין ישמעאל לבן הסורר שבתוכנו
כדי לקלוט תמונה רחבה יותר, אדם צריך קודם ללמוד לא להיות כלוא לחלוטין בתוך נקודת המבט הפרטית שלו. נבואה, לפחות ברובד הפנימי, אינה בריחה מהחיים אלא הרחבה של התודעה. עולים לרגע מעל הסיפור הפרטי, רואים קצת יותר, ואז יורדים בחזרה. חוזרים לעבודה, למשפחה, לגוף, לרצונות ולבחירות, אבל עם עוד מעט מרחב בינינו לבין מה שמפעיל אותנו. דווקא הירידה חזרה היא המבחן: האם התמונה הרחבה באמת משנה את החיים?
אולי זה גם ההבדל בין ישמעאל לבן הסורר שבתוכנו. "באשר הוא שם" מזכיר שאף אדם אינו רק התחזית לגביו. ברגע הזה הוא עדיין יכול להשתנות. אבל "נידון על שם סופו" מזהיר שרצון שאנחנו מזדהים איתו שוב ושוב מתחיל להפוך למסלול. החירות אינה לעשות כל מה שמתחשק לנו. החירות מתחילה כשאנחנו מסוגלים לראות גם את מי שמתחשק לו.
זה מעשה הנביא, וזו עבודת האדם: לעלות שוב ושוב כדי לראות תמונה רחבה יותר, ולרדת בחזרה כדי לחיות אותה באמת.
הכותב הוא בעלי מכללת "Almaya (עלמיא) - לבינה מלאכותית והיברידית", ועוסק מזה 20 שנה בתורת הקבלה, באופן לימודי ויישומי.