הברכיים של המלאכים והסולם של רב עמרם
מעשה בתלמיד שניגש לרבו ושיתף אותו בקושי עצום: "יש לי התמודדות קשה מאוד עם היצר הרע. אני מרגיש שאני נופל שוב ושוב". כתשובה, שאל אותו הרב שאלה מוזרה: "תגיד, יש לך מדי פעם כאבי ברכיים? אתה מרגיש לפעמים צורך לשבת ולנוח?". התלמיד המבולבל לא הבין מה הקשר בין המפרקים שלו למצבו הרוחני.
הסביר לו הרב: המלאכים מתוארים בספר יחזקאל במילים "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה". אין להם מפרקים, אין להם ברכיים, הם לא יכולים להתכופף, וממילא הם לא יכולים ליפול. אבל אנחנו בני אדם. למי אין יצר? רק למי שאין לו ברכיים. כולנו קורצנו מחומר שמתכופף, שנוטה ליפול ולכאוב.
הגמרא (קידושין פא.) מספרת סיפור מטלטל שממחיש זאת, על אחד מגדולי האמוראים- רב עמרם חסידא.
בשעת לילה מאוחרת, התגבר על רב עמרם יצרו. הוא היה בדרכו לנשים שהתארחו בעליית הגג שלו (נשים שהגיעו מתוך חסד שעשה עמן לאחר שנפדו משבי). רב עמרם, שהיה אדם מבוגר, לקח סולם כבד מאוד שאפילו עשרה אנשים התקשו להרים, הציב אותו לבדו מתוך כוחו של היצר, והחל לטפס אל עבר החטא.
אך שם, באמצע העלייה, הוא התעשת. הוא הבין שהוא לא מסוגל לעצור את עצמו בכוחותיו שלו, והתחיל לצעוק בקול רם "נוּרָא בֵּי עַמְרָם", שריפה בבית עמרם. תלמידיו ושכניו מיהרו להגיע עם דליי מים, וכשראו אותו עומד על הסולם בדרך לעליית הגג- הם התביישו. הם הבינו שלא הייתה שם אש פיזית, אלא אש של יצר.
לעניות דעתי, רב עמרם רצה להדהד להם מסר לדורות: גם ל"רב", גם לאדם הגדול ביותר שאתם סומכים עליו, יש יצרים. גם אצלו היצר בוער כמו שריפה, ולפעמים צריך לזעוק לעזרה מבחוץ כדי לכבות אותה.
מלאכים ליום אחד
יש רק יום אחד בשנה שבו אנו מקבלים פטור מ"כאבי הברכיים" האלו. דווקא ביום הכיפורים, היום שבו אנו מכפרים על כל העוונות בבת אחת, אנו עושים "מעשי מלאכים". אנו לא אוכלים, לא שותים, ויש שאף עומדים על רגליהם כל הלילה כסימן להיותם "רגל ישרה" ביום הזה. אך זה עובד רק ליום אחד, ביום שבו ליצר יש פחות מקום לשלוט. בשאר 364 הימים בשנה, הברכיים שלנו מתכופפות, ואנחנו צריכים לדעת איך להתמודד.
מול סוף: כשנגמרים התירוצים
בתחילת ספר דברים, משה רבינו מוכיח את עם ישראל ומזכיר להם רשימה של מקומות שבהם חטאו "בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב".
הט"ז (רבי דוד סגל) בספרו 'דברי דוד' שואל: מדוע המקומות מופיעים בסדר הזה, הרי זהו לא סדר ההתרחשויות הכרונולוגי ? הוא מסביר עיקרון פסיכולוגי מעניין: המקומות מסודרים כך שעל כל שני מקומות שבהם יש לנו "תירוץ" שמלמד זכות על החטא, מגיע המקום השלישי ושומט לנו את הקרקע מתחת לרגליים.
במדבר": העם התלונן ורצה לחזור למצרים בגלל סיר הבשר. אפשר להבין אותם, הם היו במצב דחוק ורעבים.
בערבה": חטאו עם בנות מואב. גם כאן אפשר להבין, יצר העריות גבר עליהם בראותם בנות בחוסר צניעות. היצר היה חזק מהם.
אך אז מגיע "מול סוף": הגמרא (ערכין טו.) מסבירה שישראל חטאו בירידתם מול ים סוף ובעלייתם מן הים. כשירדו לים, הם היו עשירים מביזת מצרים (לא היה חסר להם כלום). כשעלו מהים, הם היו בשיא ההשגה הרוחנית, הצביעו באצבע ואמרו "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ". ובכל זאת, הם חטאו. שם כבר לא היו תירוצים של רעב או תאוות עריות.
המסר ברור, וכפי שמנסחת זאת הגמרא במסכת יומא (דף לה:): אין פתחון פה לאף אחד. הלל הזקן היה עני מרוד ובכל זאת התגבר על יצרו ולמד תורה, לכן הוא "מחייב את העניים" שאומרים שהעוני מנע מהם ללמוד. יוסף הצדיק היה יפה תואר, ובכל זאת התגבר על אשת פוטיפר, ולכן הוא "מחייב את הרשעים" שיצרם גבר עליהם והם טוענים שהפיתוי היה גדול מדי.
אך בין השיטין מעניין לעניות דעתי ההתבוננות, שחז"ל מראים לנו את ההתמודדות העצומה שהייתה לגדולי עולם. הגמרא מציבה לנגד עינינו את הקשיים שהיו להם ואת המלחמה הפנימית שהם ניהלו.
אם לא הייתה להם התגברות ומלחמה יומיומית, הם לא היו יכולים "לחייב" אף אחד. העובדה שהם מודל לחיקוי נובעת בדיוק מכך שהיו להם "ברכיים" והיה להם יצר, אך הם ידעו, כמו רב עמרם חסידא לקחת אחריות, ולנצח אותו, לנצח איתו.
הכותב הוא רב קהילה וסניף, מחנך ומשורר.