פרשת השבוע, פרשת בלק, מציגה בפנינו מחזה מרתק. בלעם ובלק מנסים באובססיביות לייצר קללה שתחריב את עם ישראל, והטקטיקה שלהם קבועה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק, לְךָ־נָּא אִתִּי אֶל־מָקוֹם ... וְקָבְנוֹ־לִי מִשָּׁם" (במדבר כג, יג). הם עוברים ממקום למקום. הם מדלגים בין במות ופסגות, משנים זוויות, ומחפשים את הסדק - את המקום שבו עם ישראל נראה מפוצל ולא מוגן - כדי שמשם תפרוץ הרעה.
כשמביטים על המציאות הישראלית המדממת בשנים האחרונות בכלל ובחודש תמוז, רגע לפני ימי בין המיצרים בפרט, אי אפשר שלא לזהות את אותו מנגנון בדיוק. יצר הפירוד מדלג בין הקצוות של החברה שלנו, מחליף תחפושות, ומחפש בכל פעם קצה אחר כדי להבעיר דרכו את הבית כולו.
רק לפני רגע, הרוח הרעה הזו מצאה לה אחיזה בקצוות הקיצוניים של מחאות קפלן. ראינו שם שיח פראי הפוגע באחידות הצבא, חסימות כבישים אלימות תוך התעלמות מוחלטת מהצער ומהסבל של אלפי אנשים בדרכים. אך ברגע שיצר הפירוד הרגיש שהזירה ההיא מוצתה, הוא דילג בדיוק אל הצד השני של המתרס - אל תוך הממסד הרבני.
ממחאות הרחוב אל המקוואות: הרוח הרעה מגיעה לממסד
הסערה סביב התבטאויות הרב הראשי בעניין היחס לטבילת נשים לבדן, היא בדיוק אותה קללה, רק בזווית ראייה חדשה. כל זאת בימים בוערים, תחת שנאה יוקדת שמעוררים מחאות הקבוצות הקיצוניות מתוך הציבור החרדי. חסימות הכבישים הן אותן חסימות, החסות תחת אותה זירה ממש- השיח על אחידות הצבא. נכון, מחאות קפלן והרבנות אינן דומות, אבל הרוח שמבקשת לפורר אותנו יודעת ללבוש כל צורה - חילונית או דתית.
ההיסטוריה הלאומית שלנו כבר הזהירה אותנו מהמקום הזה. חז"ל לימדו אותנו שבית המקדש לא חרב בגלל חוסר בדקדוקי הלכה, אלא דווקא בגלל חסידות יתרה וחומרות עיוורות שדחקו את השעה ועצמו עיניים מלראות את האדם. "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו", מזכירה לנו הגמרא (גיטין נו, ע"א) מי שהתעקש על חומרה הלכתית בקורבן, הביא בסופו של דבר לחורבן הבית כולו.
אף שיש פוסקים שמחמירים, ההלכה הפשוטה בשו"ע(יו"ד, קצ"ח, מ)היא שכל אישה נאמנת על טהרתה ובמקרים מסויימים יכולה לטבול לבד. כשהופכים את מקום הטהרה והאינטימיות למרחב של פיקוח, חשדנות והקטנה - מבריחים נשים ומייצרים פגיעה רוחנית עמוקה וחילול השם נורא, זהו נתיב מסוכן.
רבים מהציבור החרדי והדתי בארץ חש אי-נוחות עמוקה מהכוחנות הזו. זהו ציבור שמאמין ברבותיו, אך מאמין לא פחות בערכים של כבוד הדדי, דרכי נועם וקיום דתי מכבד, ויודע שרק הם יביאו קירוב וגאולה.
האויב מביט ומחייך: הפיצול הפנימי כנשק בידי הטרור
שונאינו מבחוץ מביטים בנו בימים אלו. הם רואים את האש שמבעירים הקצוות הקיצוניים ברחובות ואת האש שמבעיר הממסד הדתי באמירות קיצוניות, מתלהמות ופוגעניות, מחככים ידיים בהנאה ובהנעה לטרור, מתוך שמתעצמים מחולשתנו.
בלעם דילג מזירה לזירה כדי למצוא סדק ולקלל, אך בסופו של דבר, כשהוא הביט על האוהלים וראה את הכבוד ההדדי והצניעות שבהם, פיו הפיק רק ברכה: "מַה טּוֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". זהו רגע מבחן. אם נמשיך לתת לקצוות להוביל את השיח, הם יובילו אותנו אל פי התהום.
אם המנהיגות הרבנית תדע לעצור, להתבונן, ולומר בקול ברור: ההלכה אינה כלי נשק מפריד והורג - היא כלי חיים, מאחד. אם תדע לשוב אל רוח ההלכה, אל גמישותה, אל השיח המכבד לכלל ישראל נוכל לעצור את החורבן הבא ונוכיח שגם מהמשבר המר הזה, מעז יצא מתוק. "הֶן־עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא"
הכותבת היא יועצת הלכה, מנהלת אתר 'מקוה.נט', פעילה בקידום טהרת נשים, בלניות ומקוואות.