מי מאיתנו לא היה רוצה לזכות ב"רוח הקודש"? אך נניח שנקבל אותה, מי יוכיח לנו שאכן מדובר ברוח קדושה שבאה לבשר לעולם בשורות נכונות, ולא, חלילה, ברוח של דמיון שבאה לבעת ולהפחיד? מי ערב שנשתמש בה נכון?
פרשת בלק מפגישה אותנו עם דמות שהיה לה לכאורה הכל, אבל באמת לא היה לה כלום. כמו שהילדים נוהגים להתבדח: " לא היה לו רוח הקודש, אולי רוח הקוטג'". כל מה שהניע את בלעם, כפי שניתן לראות בפשט הדברים, היו מחשבות שונות ומשונות על כסף, זהב וכבוד שהוא בטוח שמגיעים לו, ואת כל אלה הוא דורש באצטלת הרוחניות המקולקלת שלו.
רואה את הנולד, אבל עיוור לאמת
התורה מתארת את ההתגלות שהייתה לבלעם על ידי ה' בפסוק קצר ומעורר תמיהה: "וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם" (במדבר כג, ה).
המילים הללו דורשות הבנה: חוץ ממילים, מה עוד יש "לשים" בפיו של אדם? הרי בהמשך הפסוקים לא מתואר שום חפץ פיזי שנמצא בתוך הפה שלו. אם כן, מהו אותו "דבר" אלמוני שהניח שם הקב"ה?
כשהקדושה צריכה לעבור דרך "מבוי מטונף"
האור החיים הקדוש, בענווה, פותח וכותב על הפסוק הזה, ש"מקום הניחו לנו" חז"ל לבאר פסוק שנדרש בכל כך הרבה פנים. וכך הוא מפרש את האירוע המורכב הזה:
"לפי שרצה ה' לגלות עתידות... מהטובות אשר יגיעו לישראל, ורצה שיתגלו על ידי בלעם נביא האומות לפרסם מעלת עם קדושו לפני כל האומות [ואשר] תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים וכליון האומות... לבסוף... ולפי שאדם זה הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות, גם הדברים מצד עצמם דברי קודש הם ולא יחנו בגוי טמא, לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה לבל תעבור במבוי מטונף ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו ובין פי חזיר, והוא מאמר וישם ה' דבר אחד בפי בלעם הציע כח אחד שיכול להתמצע בין שניהם ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו והדבר מפסיק לגבול כח המדבר והדיבור, ואז כה תדבר רוח הקודש..."
הקב"ה מעוניין להעביר מסר כלל עולמי: לעם ישראל מחכה עתיד של טוב, ואילו האומות שינסו לפגוע בו עתידות ליפול. כדי שהמסר יהדהד בעולם, ה' רוצה להעביר אותו דווקא על ידי בלעם, נביאם של הגויים. אבל כאן נוצרת בעיה רוחנית אדירה- מה עושים כשרוצים להעביר מסר של קדושה מוחלטת דרך כלי כל כך מטונף ומשוקץ?
והתשובה בצידה: ה' שם "דבר", סוג של חציצה, פילטר רוחני, בתוך פיו של בלעם. המחיצה הזו נועדה לאפשר לדברי רוח הקודש להיאמר על ידו מבלי לגעת ישירות ב"פי החזיר" שלו ומבלי להתערבב בטומאתו. חבל שבלעם פספס את הרגע. דווקא בגלל אותו כישרון שבו התגאה, היכולת לדעת מתי ה' כועס ולנצל את כוחו לרעה, הוא מצא את עצמו בסוף חייו נהרג בביזיון על ידי החרב.
הגנב שרצה רוח הקודש
כדי להמחיש עד כמה אדם יכול להיות "קרוב" אל האמת, לדבר בשפה הכי רוחנית שיש, אבל להישאר רקוב מבפנים, נביא משל נוקב של ה"סבא מנובהרדוק":
בשעת לילה מאוחרת, בעודו מסדר את בית הכנסת, שמע השמש רעש מהדלת. הוא הציץ וראה לתדהמתו את הגנב המפורסם של העיירה מתגנב פנימה. המחשבה הראשונה של השמש הייתה ברורה: הגנב הגיע לרוקן את קופת הצדקה או אולי לגנוב רימוני כסף של ספר תורה.
אך להפתעתו, הגנב לא ניגש לקופות. הוא התהלך בשקט, ניגש היישר אל ארון הקודש, הסיט את הפרוכת, הצמיד את ראשו הפנימה והתחיל למרר בבכי קורע לב ולהתפלל לבורא עולם.
השמש, שהיה בהלם מוחלט, חשב שהוא זוכה להיות עד לחזרה בתשובה היסטורית. הוא התקרב על קצות האצבעות כדי לשמוע על מה הגנב שופך את ליבו, והנה הוא שומע את המילים הבאות: "ריבונו של עולם, אנא ממך! עזור לי, שלח לי רוח הקודש, תזכה אותי במדרגה העצומה הזו...".
השמש לא הצליח להתאפק. סקרנותו בערה בו: כיצד קופץ גנב העיירה מתהום הפשע ישירות לבקשה של רוח הקודש? הרי יש מסילת ישרים שלמה בדרך. הוא טפח על שכמו של הגנב ושאל אותו לפשר התפילה הזו.
הגנב הסתובב, מחה דמעה מעינו והסביר בתמימות מעושה: "תראה, אני באמת זקוק לרוח הקודש. לא נעים לי לפרוץ לבתים של אנשים באמצע הלילה, להרוס להם את התריסים, לשבור את המנעולים, ובסוף לגלות שאין להם גרוש בבית. מסכנים, סתם שברתי. אם רק היה לי רוח הקודש, הייתי יודע בדיוק לאיזה בית להיכנס..."
זהו בלעם. הוא מבקש נבואה, הוא דורש חיבור לאלוהים, אבל העיניים שלו נמצאות אך ורק בתוך הכיס שלו.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר.