לפני מיתתו, שלח יעקב אבינו את בנו יוסף בברכה הידועה: "בֵּן פֹּרָת יוסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מט, כב). במילים ספורות אלו, סיכם יעקב את כל מסכת חייו המורכבת של יוסף במצרים, ובאמת , הוא הגדיר כאן את מידת היסוד של עם ישראל כולו: מידת הצניעות. אז מהי בעצם צניעות? והאם יש לה מכנה משותף עם מידת הענווה המופיעה בפרשתנו?
מדברי הרמב"ן באיגרתו המפורסמת ששלח לבנו, משמע שאכן יש לענווה ולצניעות שורש מעשי משותף, וכך הוא כתב"...תתנהג במידת הענווה ללכת בה תמיד: כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ...". נראה שישנו ביטוי פיזי זהה הקיים גם במבקש להיות צנוע וגם במבקש להיות ענו : ההסתכלות למטה, אל הארץ.
ההבדל הדק ביניהן טמון בכיוון המחשבה:
במידת הענווה: המשמעות היא לדעת שאת מי שמולי יש לכבד, להסתכל אל ליבו פנימה, ולא על כתפיו ועל הדרגות החיצוניות שקיבל בעולם.
במידת הצניעות לעומת זאת: המשמעות היא לדעת שמה ששייך לי נמצא אצלי פנימה. ואם חסר לי משהו, הרי שאת הפנים- את הלב- אני צריך להגביה ולמלא, ולא להסתכל על הדברים היפים והנוצצים שנמצאים מסביב בחוץ ולחשוק בהם.
הסורגים השקופים של מצרים
את היסוד הזה בדיוק רצה יעקב להעביר ליוסף. הוא ידע שיוסף ינחיל לדורות הבאים את המושג המפורסם: "אנא מזרעא דיוסף קאתינא" (אני מזרעו של יוסף הגעתי).
הגמרא במסכת ברכות (דף כ.) מתארת שלאחר שראו תלמידיו של רבי יוחנן את יופיו הרב, שאלו אותו: "לא קא מסתפי מר מעינא בישא?" (האם אין כבודו מפחד מעין הרע?). ענה להם רבי יוחנן: "אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא". הסיבה שעין הרע לא שלטה ביוסף ובזרעו היא פשוטה: מכיוון שיוסף עצמו לא נתן לעיניו לשלוט ולשלוט בדבר שאינו שלו.
יוסף הצדיק היה יפה תואר, ואנשים ביקשו לראות אותו בכל עת. כך מתאר רש"י את מעשיהן של המצריות, שחיו בתרבות שהייתה שטופה כולה בזוהמת חטא העריות: "בנות צעדה עלי שור: בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו. ובנות הרבה צעדה כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם".
אור החיים הקדוש מוסיף ומגלה שם רובד נוסף: "שאשת פוטיפר קראה כל נשי השרים והגדולים והכניסה יוסף לשרת לפניהם וקבוצם והקפם היה כאצעדה זו, עלי שור כדי להביט בו, אף על פי כן רוח הקודש מעידה עליו שלא הביט און".
הן יצרו מעגל הדוק סביב יוסף, נשות מצרים כולן, שלא היו צנועות בלשון המעטה, והביטו בו. אף על פי כן, יוסף שמר על נאמנות מוחלטת לבוראו; הוא לא הביט, ולא הרים את עיניו למקום שלא שייך לו.
הקשר שבין העין ללב
יוסף, שידע לשמור על עיניו, שמר במקביל על ליבו שלא יתגאה למרות הדרגה העליונה והמלכותית שקיבל במצרים. לא לחינם אמרו חז"ל במסכת עבודה זרה (דף כח.): "שורייקי דעינא.. בליבא תליא" (ורידי העין תלויים בלב). בדרך דרש ניתן להסביר, שמה שהעיניים של האדם רוצות ומסתכלות עליו, נקבע בסופו של דבר על פי מה שהלב התרגל לחשוק בו בפנים.
מצרים הייתה ארץ הגאווה, תרבות שגדלה על ברכי שליט מגלומן שחשב ואמר "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". כדי לשבור תרבות כזו, היה צורך להציב מולה דווקא את משה רבינו, עליו מעידה התורה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). משה היה מודע לחלוטין לכך שהאדם אינו מנהל את העולם לבדו. הוא הבין שהטבע שהטביע ה' הוא הנכון, ושגם הניסים ושידוד מערכות הטבע נעשים אך ורק ברצונו.
"ובחוקותיהם לא תלכו"
הניגוד המוחלט הזה מופיע באזהרת התורה: "וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן... לֹא תַעֲשּׁוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". ובספרא (פרשת אחרי מות) פירשו חז"ל למה הכוונה: "לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים".
עם ישראל, בניגוד לתרבות הזו, אינו מסתכל אל השלל והזהב הנוצצים שבתרבות של האחר. הוא יודע שגם אצלו "שָׁלָל לֹא יֶחְסָר". בזכות שלוש מדרגות של צניעות ושמירה על הגבולות- שלא שינו את שמם, לשונם ולבושם, קיבלו אבותינו על עצמם את התפקיד והמטרה של עם ישראל, דרך הטבע האמיתי שטבע הבורא בעולם.
ואף על פי כן, גם כשהעולם מסביב סוער ו"נוֹעַ תָּנוּעַ הָאָרֶץ", עם ישראל אינו מפחד לצעוד בדרך ארוכה ורצופת אתגרים. אנחנו צועדים בבטחה, מתוך אמונה וצניעות פנימית, עד שיקויים בנו החזון הגדול בו ישפוך עלינו ה' ממרום מים טהורים ונשוב אל קדושתנו המקורית.