ארטורו טוסקניני, מגדולי המנצחים בתולדות המוזיקה הקלאסית, נודע בשמיעה פנומנלית ובדייקנות מחמירה. באחת החזרות על יצירה סימפונית מורכבת וסוערת, שבה ניגנו בו-זמנית עשרות רבות של כלי נגינה: כינורות, צ'לואים, חצוצרות, קרנות יער וכלי הקשה, טוסקניני עצר פתאום את התזמורת כולה בהנפת שרביט חדה וזועמת.
הנגנים השתתקו בחרדה, לא מבינים מה השתבש דווקא בשיא העוצמה של הנגינה המשותפת. טוסקניני הצביע הישר אל שורת כלי הנשיפה מאחור ואמר ברוגע מקפיא: "הפיקולו השני. לא שמעתי אותך. הפסקת לנגן".
נגן הפיקולו היה המום. החליל שלו היה הכלי הקטן ביותר בכל האולם, והוא הניח שבתוך הרעש האדיר של מאה כלי נגינה, איש לא ישים לב אם ישמוט כמה תיבות של נגינה. אך טוסקניני פנה אליו ואמר: "עבור הקהל, יש כאן סימפוניה אחת שלמה. עבורי כל כלי הוא עולם שלם. ברגע שחסר הצליל הייחודי שלך, היצירה כולה פגומה".
איפה החטאים שלי?
משפט עממי ידוע אומר "בשביל כל העולם אתה סתם אחד, אך בשביל סתם אחד אתה כל העולם" . הכוונה הפשוטה היא: יש עוד מיליארדים כמוך, אז אל תתגאה; אך מצד שני, יש אדם פשוט שבשבילו אתה משמעותי ויכול להאיר את יומו. האמנם זה כל הסיפור?
הנה אנו קרבים להיות "נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", קרבים ליום הדין הגדול של ראש השנה. אך כשמתבוננים בתפילות היום, עולה תמיהה עצומה: כל תפילות ראש השנה אינן עוסקות בחטאים שלנו, אלא בהכרת מלכות ה' בלבד: "וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ, וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה".
אם זהו יום המשפט הגורלי שבו נקבע מי יחיה ומי ימות, מי יעני ומי יעשיר' היכן מתייחסים לעבירות שלי? מדוע אין וידוי, אין "אשמנו בגדנו", ומדוע לא נותנים לנו לבקש סליחה על המעידות של השנה החולפת?
בני מרון או סקירה אחת?
השאלה הזו מעמיקה לאור דברי הגמרא במסכת ראש השנה (דף טז.). המשנה קובעת שביום זה כל באי עולם עוברים לפניו כ"בני מרון", והגמרא מביאה שלושה הסברים לדימוי: כבשים (כִּבְנֵי אִמְרָנָא): כמו כבשים היוצאות מן הגדר בפתח צר, אחת-אחת, כדי שהרועה ימנה אותן.
עליית בית מרון: שביל הררי צר ותלול שבו יכול לצעוד רק אדם בודד בכל פעם.
חיילותיו של בית דוד: מצעד צבאי שבו המלך סוקר וסופר כל לוחם ולוחם באופן אישי.
מכל הדימויים הללו עולה שכל אחד מאיתנו עומד לבדו לחלוטין מול בוראו. אך מיד לאחר מכן מביאה הגמרא סתירה מפתיעה: רבה בר בר חנה מביא בשם רבי יוחנן, שהמשנה למדה את הדין מהפסוק "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם", ומכאן שכולם נסקרים בסקירה אחת בבת אחת. כיצד ייתכן? האם אנו נשפטים כבודדים, אחד-אחד, או כחלק מכלל הנסקר בהבטה אחת?
האמא והקדושה של ישעיהו
הגאון הרב חיים פרידלנדר זצ"ל, בספרו "שפתי חיים", מיישב את הסתירה ומגלה את סוד יום הדין. כפי שביאר הרמח"ל ב"דעת תבונות", איננו מבינים את עצמות דרכי ה', אלא את תוצאות מעשיו בלבד. המשפט הכפול מגדיר את מקומו המדויק של האדם בבריאה.
אם נשאל אם למשפחה ברוכת ילדים האם אין זה קשה ועמוס לטפל בכל כך הרבה נפשות, היא תענה מיד: "כל ילד הוא עולם ומלואו". זהו ההבדל המהותי בין משפחה "מרובת ילדים" (המתייחסת למספר ולכמות) לבין משפחה "ברוכת ילדים" (הרואה בכל אחד עולם שלם וייחודי שאינו מתבטל בכלל).
המשנה במסכת סנהדרין קובעת: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא". רש"י מסביר שם עיקרון תודעתי מדהים: "חשוב אני כעולם מלא, לא אטריד את עצמי מן העולם בעבירה אחת".
אין כאן גאווה, אלא כובד משקל ואחריות. המלאכים מכריזים: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". כבוד ה' בעולם מורכב מאינספור גוונים ותפקידים. לכל נברא ונברא יש שביל ייחודי, נגינה ייחודית משלו שדרכה הוא מגלה את מלכות ה' במציאות, שביל שאף אדם אחר בהיסטוריה לא יכול למלא במקומו. אם אתה מחסיר את התפקיד שלך, יש בעולם חלל ריק שאיש לא ימלא.
החיבור בין הפרט לתזמורת הכללית
מכאן מתבאר פשר המשפט בראש השנה: הקב"ה אינו בודק ביום זה רק "דוחות עבירה" טכניים. ראש השנה הוא יום ייעוד. בני מרון (אחד-אחד): הקב"ה בוחן כל אדם כיחיד- האם אתה מממש את ה"עולם ומלואו" המוטל עליך? האם הכלי שלך מנגן את התפקיד המיוחד לו?
בסקירה אחת (המבט הכללי): בד בבד, הקב"ה סוקר כיצד הנגינה הפרטית שלך משתלבת בסימפוניה הגדולה של הבריאה- בהמלכת ה' בעולם כולו.
עבור הבורא, אינך "סתם אחד" בתוך מיליארדים. כמו נגן הפיקולו בתזמורת של טוסקניני, אתה קריטי לשלמות היצירה כולה. בראש השנה אנו ממליכים את ה', מפני שעצם המשפט שלנו נמדד בשאלה אחת: כמה מקום פינינו בחיינו למלכותו, וכיצד חלקנו הייחודי מקדם את העולם כולו לגלות ש"ה' אלוהי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".
הכותב הינו רב קהילה, מחנך ומשורר