קערת הסדר היא הרבה מעבר למסורת יפה שעוברת מדור לדור, היא מכלול של סמלים שמחברים את ליל הסדר ליציאת מצרים, לעבודת המקדש ולזיכרון הלאומי. על הקערה מניחים שישה סימנים מרכזיים, ולצידם גם שלוש מצות, שלכל אחד מהם יש משמעות מיוחדת.
סימני הסדר
זרוע - בדרך כלל כנף עוף או רגל כבש צלויה. היא נועדה לשמש זכר לקרבן הפסח שהיו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, ויש הרואים בה גם רמז ל"זרוע נטויה" שבה גאל ה' את ישראל ממצרים. במנהגים רבים לא אוכלים את הזרוע בליל הסדר עצמו.
ביצה - ביצה קשה (לרוב צלויה מעט). היא משמשת זכר לקרבן החגיגה שהיה קרב בפסח, ויש גם המזהים אותה עם האבלות על חורבן בית המקדש.
מרור - חסה מרירה או חזרת חריפה. נועד להזכיר את מרירות השעבוד במצרים. בפועל רבים משתמשים בחסה, שנחשבת במקורות למין המובחר, ואחרים מוסיפים גם חזרת חריפה, במיוחד במסורות אשכנז. הרעיון הוא לא רק לסמן את המרירות אלא גם ממש לחוש אותה באכילה.
חרוסת - תערובת מתוקה של פירות, אגוזים, יין ותבלינים. היא מסמלת בעיקר את הטיט שבו עבדו בני ישראל. כאן חשוב לדייק. לא נכון לקשור אותה דווקא לבניית הפירמידות, משום שבמקורות המקראיים מדובר על עבודת פרך ובניית "ערי מסכנות", כמו פיתום ורעמסס.
כרפס - ירק שטובלים במי מלח תחילת הסדר, בדרך כלל סלרי, או תפוח אדמה לפי המנהג. בנוסף, תפקידו בסדר הוא גם ליצור שינוי חריג כבר בתחילת הערב, כדי לעורר את שאלות הילדים ואת סקרנותם.
חזרת - עוד סוג של ירק מר. בהרבה קערות היא מונחת בנפרד משום שבמהלך הסדר משתמשים בה במיוחד ב"כורך", המצה והמרור שנאכלים יחד, זכר למנהגו של הלל בזמן המקדש. לכן נכון יותר להציג אותה לא כפריט נפרד לגמרי במשמעותו, אלא כהמשך של מצוות המרור.
מצות - לצד הסימנים מניחים גם שלוש מצות. מקובל להסביר שהן רומזות לכהן, לוי וישראל, וזה אכן פירוש מוכר, אבל מבחינה הלכתית ההסבר המרכזי הוא אחר: שתי מצות שלמות עבור "לחם משנה", ומצה אמצעית שנחצית בשביל האפיקומן.