מבוא
חנה רחל ורברמאכר, שנודעה בכינוי הבתולה מלודמיר, נולדה בראשית המאה ה-19 בלודמיר שבפלך ווהלין לאביה מאניש, ותיפקדה כאדמו"ר בלתי רשמי תחילה בלודמיר ובהמשך בירושלים. קורות חייה לוטות בערפל ואפופות מסתורין, ואגדות רבות נרקמו סביבה. בשנת תשס"ד הוקמה מצבתה מחדש בהר הזיתים על בסיס זיהוי ציונה במידת סבירות גבוהה בפנקסי החברה קדישא, ועולה שנפטרה בכ"ב בתמוז תרמ"ח. בשנים האחרונות ניכרת התעניינות גוברת בדמותה של חנה רחל ברחבי העולם היהודי. לאחרונה הוחלט לקרוא רחוב על שמה בירושלים. במאמר הנוכחי נסקור התייחסויות אחדות לדמותה בשנים האחרונות.
אלי ויזל
הסופר אלי ויזל שנפטר לאחרונה הקדיש את הרצאתו השנתית המיוחדת באוניברסיטת בוסטון באוקטובר 2006 לבתולה מלודמיר. הרצאה זו לא נדפסה ואינה ידועה ומוכרת, ונמצאת באתר ארכיונו של ויזל. הרצאה זו ניתנה גם באפריל 2007 בניו יורק. בהתקרב מלאות שלושים להסתלקותו של ויזל נייחד לה מקום.
הרצאתו של ויזל מסתמכת במידה רבה על המקורות המצויים בספרו באנגלית של נתנאל דויטש המוקדש לבתולה מלודמיר, אולם ויזל מעניק לחומר ניחוח ואינטרפרטציות מיוחדים. יצוין כי לקראת תום דבריו מזכיר ויזל שהתוודע לדמותה באמצעות מכרו הסופר והעיתונאי מנשה אונגר (1899-1969) שעבד בעיתון "דער מארגען זשורנאל", וזאת בשעה שויזל עצמו כתב עבור ה"פארווערטס". אונגר גילה התעניינות רבת שנים בדמותה של חנה רחל, וחיבר מאמר ביידיש על חייה בלודמיר ובארץ שלא נדפס ונמצא בארכיון ייוו"א. בשנת 1968 פרסם בעיתון הנזכר סדרת מאמרים עליה, שאינו מכיל את כל החומר שביידיש. בהקשר זה ראוי לציין שפרופ' דוד הלבני יבדל"א, חבר נעורים של ויזל בסיגט, סיפר לי ששמע בנערותו את שמעה של חנה רחל, וכי דיברו עליה בפליאה כעל תופעה ייחודית ובלתי מוכרת.
בתחילת דבריו מזכיר ויזל את המשלחת האתנוגרפית בראשותו של ש"ז אנ-סקי, מחבר "הדיבוק", שתיעדה את החיים היהודיים בעיקר במזרח אירופה. בקיץ 1915 הגיעה המשלחת ללודמיר והתוודעה שם לידיעות ולעדויות על הבתולה מלודמיר. ויזל מצטט לקראת סיום הרצאתו דברים שכתב אנ-סקי בשנת 1914 ולפיהם "עם כל יהודי זקן שהולך לעולמו, עם כל שריפה שפורצת, עם כל גלות שאנו סובלים, אנו מאבדים חלק מעברנו. הדוגמאות הטובות ביותר של חיינו המסורתיים, מנהגינו ואמונותינו נעלמות; סיפורים עתיקים, שירים ומנגינות עומדים להישכח... העבר שלנו, אשר קודש בדמם ובדמעותיהם של קדושים חפים מפשע כה רבים, הולך ונעלם ועוד מעט ויישכח" (דויטש, עמ' 1). מילים אלה, לדידו של ויזל, עדיין תקפות בזמננו. ויזל מעלה את האפשרות שלפני שבעים שנה נכנס דיבוק מרושע להיסטוריה, והשמיד חלק מהעם היהודי שהיה דבוק באלוהים ועסוק בניצוצות של נצח, והוא תוהה אם חלקים משיגעון זה מורגשים עדיין כיום.
בפתיחת הערב הוקראו דברי מבוא שנכתבו בידי נשיא אוניברסיטת בוסטון בדימוס, ד"ר ג'ון סילבר (1926-2012), שנבצר ממנו להשתתף. והנה, הוא מתח קווי דמיון אחדים בין תכונותיה של חנה רחל לבין ויזל עצמו. היא לא יראה משום שאלה, משום שואל, והייתה מונעת על ידי אנרגיות טהורות, שמהן הרוע בעצמו רועד. תכונות אלה יש לשייך גם לויזל עצמו; הן גם מניעות את חיבורו "הלילה" והופכות אותו למסמך כה אנושי.
הנערה מלודמיר
בקיץ 2014 התפרסם הספר לבני הנעורים מאת הרב שלמה אבינר "הנערה מלודמיר", המספר את קורותיה של חנה רחל ורברמאכר. הספר כתוב ברובו המכריע בגוף ראשון, ובעמוד האחרון מובאים דברי תלמידותיה. הנערה מלודמיר מוצגת בין היתר בהתאם למקורות שמהם נשאב המידע על אודותיה כמי שאמרה קדיש אחר פטירת אביה, כמי שלבשה טלית ותפילין, כמי שעמדה בראש בית מדרש וכמי שאליה נהרו נשים וגברים כאחד. בפיה של חנה רחל מושמים טיעונים פמיניסטיים מובהקים. כך חברתה הקניטתה באומרה שהיא כנראה מקנאה בגברים ורוצה להיות למדנית כמותם, וחנה רחל השיבתה: "איפה כתוב שהתורה שייכת רק לגברים?". היא מתוארת כמי שלא הייתה מעונינת להסתפק במצוות שהנשים מחויבות בהן, אלא ביקשה לקיים את כל התורה כמו הגברים, במה שמותר לנשים, "ואדרבה בהרבה תחומים, בינה יתרה באשה מאשר באיש". היא מוזכרת כמי שהקפידה לומר קדיש בלחש יחד עם הגברים כדי שקולה לא יישמע, וכמי שהכינה לעצמה טלית שאינה דומה לשל גבר כדי שלא לעבור על איסור "לא ילבש".
חשוב לציין שמושם בפיה של חנה רחל שהיא הזהירה את הנשים פעמים אחדות שאין היא דגם לחיקוי, ושאין לילך בדרכה. היותו של הנתיב שבו בחרה מודל שאינו ראוי לאימוץ בידי ציבור הנשים מוזכרת גם משמן של תלמידותיה: "היא לא נציגת הנשים, אלא של עצמה, והיא עצמה בשביל הכלל. היא לא רצתה לעורר מהומות ותנועות שינויים. היא חיה בהווה שלה, הווה של עבודת ד' ופרישות, הווה של חסד ועזרה".
צדיקה מהאגדות
בגיליון חודש תמוז של מגזין "סגולה" מוקדש המאמר הראשי, "צדיקה מהאגדות", מאת מוריה תעסן מיכאלי, לדמותה של חנה רחל. המאמר מבקש להעמיד שיקוף של דמותה על רקע חוסר הבהירות הנוגע לנקודות רבות הקשורות בחייה בהתאם למקורות שונים; הורודצקי, ביבר וטובנהויז. המאמר אף מסתמך על חוקרים שונים, ובכלל זה על מאמרה של עדה רפפורט-אלברט, על מחקרים פרי עטי ועל ספרו של דויטש.
כתב העת "סגולה" ככלל הינו כתב עת משובח ממדרגה ראשונה, שאף מרכז סביבו קבוצה נכבדה של פותרי חידונים בתולדות ישראל. עם זאת, במאמר הנוכחי חלו בדבריה של מיכאלי אי דיוקים אחדים, וחיוני להפנות אליהם כדי שלא ישתרשו במקורותינו. לקראת תחילת המאמר מוזכר ש"בראשית המאה העשרים כתב ד"ר שמואל אבא הורודצקי בספרו 'החסידות והחסידים' על דמות אגדית זו, והוא שהעניק לה את הכינוי 'הבתולה מלודמיר'" (עמ' 27), ובהמשך: "תיאורו של הורודצקי הוא כנראה האזכור הראשון בכתב של הבתולה מלודמיר" (עמ' 28). והנה, ספרו הנזכר של הורודצקי אינו מכיל את האזכור הראשון של חנה רחל. "החסידות והחסידים" התפרסם בשנת תרפ"ג (1923), אולם הורודצקי התייחס לדמותה במאמר ברוסית משנת 1909. כמו כן, התייחסות מוקדמת יותר לחנה רחל מופיעה בחיבור שהתפרסם עוד קודם לכן, ואף שם היא מכונה הבתולה מלודמיר. דיון באזכור זה ובמקורות נוספים עליה שטרם הוזכרו במחקר, עתיד לזכות להתייחסות על ידי.
מיכאלי נדרשת למידע המופיע בספרו של אפרים טובנהויז "בנתיב היחיד" שהתפרסם בשנת תשי"ט. טובנהויז מתייחס לחנה רחל גם במאמר בכתב העת "הפוסק", שם הוא מביא דברי תורה משמה. מיכאלי כוללת למעשה ידיעות משני המקורות כאחד. כך במאמרה מובא המשפט הבא: "טובנהויז הביא גם מעיקרי תורתה כפי שזכר מפי אביו, ואלה מצביעים על מרכזיותן של מחשבות קדושות ושל עבודת ה' בכל מקום בעיניה של חנה רחל". אולם מידע זה מופיע ב"הפוסק" בלבד, פרסום שאינו מוזכר בידי מיכאלי. מתברר שהמידע הזה נשאב מכלי שני; משני מאמרים פרי עטי, האחד שהתפרסם ב"הצופה" ומוזכר בביבליוגרפיה, והשני המתעד את אירועי יום השנה להסתלקותה שפורסם ב"מבוע" בשנת תשס"ה.
בהמשך מאמרה מקדישה מיכאלי מקום לתיאור ניסיונו של דויטש לאתר את קברה של חנה רחל. מידע זה נשען ישירות על המאמר ב"מבוע", אולם למאמרה של מיכאלי חדרו טעויות אחדות. דויטש מציין שמצא ברישומי החברה קדישא שש נשים בשם חנה רחל שנפטרו בשלהי המאה ה-19, ובכללן אישה שנקברה בחלקה הישנה של ווהלין ששם אביה ר' מאניש ומועד פטירתה כ"ב בתמוז תרמ"ח (1888). בעקבות זיהויו זה אותר ציונה של חנה רחל ביוזמת ר' זלמן שחטר מארה"ב ובאמצעות תלמידיו בארץ. המצבה המקורית לא ניצבה על מקומה, ולקראת יום השנה להסתלקותה בתשס"ד הוקמה מחדש, וגילוי המצבה התקיים בכ"ב בתמוז. הנוסח שנרשם על הציון המחודש הינו: "הרבנית הצדקת / חנה רחל / בת ר' מאניש / מלודמיר / כ"ב תמוז תרמ"ח / מנשים / באהלה של תורה / תבורך / ת. נ. צ. ב. ה.". ב"צדיקה מהאגדות" נוסח המצבה עבר שינוי ובמקום "ר' מאניש" נכתב "רב מאניש". אולם "ר'" מסמן אדם שאין לו הסמכה, ובהתאם לתיאורים מאניש לא היה רב. כן נפתחו ראשי התיבות "ת.נ.צ.ב.ה.". וכך נוסח המצבה שנמסר איננו מדויק. בנוסף, שם המשפחה "שחטר" נכתב כ"שכטר", למרות שגם בספר "קרבת אלהים" בהוצאת ידיעות נכתב שם המחבר כ"שחטר".
סיכום
למרות שאופי המקורות סביב דמותה של חנה רחל הינו בעיקרו אגדי, אין להוציא מכלל אפשרות שיימצאו עדויות מוצקות יותר הנוגעות להווייתה. למרות התקוות הראשונות שניתלו בעת חידוש מצבתה לכינון מסורת עלייה לקברה ביום הסתלקותה, בשנים האחרונות ככל הידוע ממעטים לעלות לציונה, בין היתר בשל המצב הביטחוני. אולם בתקופה האחרונה ממש חל חידוש בפעילות יהודית בהר הזיתים. ולצד אירועים לזכרם של גדולי ישראל, ראוי להציב לה גל-עד מדי שנה; אם בעלייה למקום ציונה, בהדלקת נר לזכרה, בהקדשת לימוד תורה לעילוי נשמתה, ואם בכינוס קבוצות ללימוד על אודות דמותה מופלאה זו.