"יבוא היום ועוד נשב אל מול האח, וגם הגב- לא יהיה מי יודע מה- ונזכר.... קצת בימי ההתנתקות, איך היינו ומה עשינו, ולמה התחברנו". אינני יודעת מי היה ה"גאון" שהמציא את הכינוי המתחכם הזה, אבל, הייתה לו פליטת קולמוס נבואית, ללא ספק. כי אכן רוחשת פה בלאט התנתקות- מהוויה אחת של עם שמתהפכת להיות הוויה אחרת.

בעוד שפתי מדובבות בלאט תפילות בגוש קטיף, טריות בזיכרוני, מחזקות אותי בעצמתן תפילות הציבור של שבוע שעבר ליד הכותל. מתי השתתפתי לאחרונה בתפילת נשים רוויה דמעות וקבלה עצמית ב"כותל הקטן" מול קודש הקדשים? מתי לאחרונה חזו עינינו בהמון-עם, ששים ריבוא ממאמיניו עומדים בתפילה, מחוברים מכול קצות הקשת הישראלית ומכוונים את לבם לאביהם שבשמים, כאיש אחד, בלב אחד, ואיש לא אמר –' צר לי המקום בירושלים'...? צלם תקשורת ותיק שפגשתי ב"שירת הים" בשבת אמר לי , ודמעות התרגשות בעיניו: "גם אני דרך מסך הטלביזיה הבנתי איזו עצמה הייתה שם"- "זה בעצמו, נס" אמרתי לו, "שהטלביזיה הייתה שם וצילמה"!

ב"שירת הים" , על מזרון באוהלי הקטן אני מתנתקת מהוויות העולם של אתמול ומתחברת להווה בלבד –" אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים" הילדים המתרוצצים יחפים , מתפלשים להם בחול הלבן, שמחים וטובי –לב. והמוני בית ישראל מחוברים, מי ברכב, מי ברגל. ערב שבת חילקו נערות-חמד עוגות תוצרת –בית מיישובים ברחבי הארץ. חשמונאים, רמת-הגולן, פסגות, חברון ועוד. המחסנים עמוסים בציוד שנתרם ע"י אנשים אוהדים. נוהרים, מי בקלות, מי בקושי, משתתפים, מתנדבים ומחבקים.

עם ישראל מתחבר, גם אם הוא יושב אי-שם מול המסך- הוא סופג את התמונות, קולט את הקולות. נימים פה ונימים שם מחלחלים להם מסרים רדומים, נובטים, ובסופו של דבר יביאו לצמיחה.

חייל נבוך שפגשתי בשער היישוב "קטיף" הביט בי ואני אמרתי לו : "מה תגיד לבן שלך? איפה היית אבא, כשהייתה התנתקות?"

אני מוצאת את עצמי מלמדת זכות גם על חיילי ישראל, אך בליבי דאגה גדולה להם, לשלומם ובריאותם. מסתובבת לה שמועה שאותו סגן-אלוף שהגה את כל תכנית ההתנתקות לא הוציא את שנתו ונפטר, לא עלינו, ממחלה ממארת. הרי לא פשוט הוא מלפני אבינו שבשמים לשלוח יד בנחלת ה'. והחיילות- הרי נשים רחמניות הן אמורות להיות, ואיך תהפוך רחמנית ל"עוקרת"?

אני מבטלת בלבי את כול השמועות שמפיצים פה,מה אומרים רבנים מקובלים- על גורלו של מי שיפנה, ובלבי דאגה גדולה- גם אם אני מבטלת בלבי, הרי אין לזלזל ב"צורבא דרבנן" ואין לזלזל בפליטת-פה של אנשים כואבים בשעת צרה, שביתם חרב עליהם והם מוגלים מבתיהם –על לא עוול בכפם! אני דואגת.

במציאות הזויה זו של המתנה ללא-נודע, אני מרגישה קצת כמו בלידה. תחושות בטן. הבנה שאנו לגמרי בידיו, שרק הוא יכול להושיע. מספרים לי שעל המסך הקטן צוהלים להם אויבינו, ומחככים ידיים בהנאה.

ספקנים שבתוכנו, חושבים שאיננו זכאים. עם ישראל, עם יכולות החיבור העכשוויות שלו,במדרגה שלו, זכאי הוא, באשר הוא. אינני יודעת מה ילד יום, אינני יודעת איך יראה מחרתיים.לעומת מצבים אחרים בהיסטוריה של עמנו- אני חשה פה בחיבור גדול הולך ומתרקם. בינינו לבין עצמנו. בינינו לבוראנו. ובהבנה פשוטה אני מבינה, שזו , בעצם , הייתה מטרת ה"על" של אידיאת ה"התנתקות"....