"רוצים שנאמין שאנחנו חיים בעידן של קהילה שבו יש להקריב את היחיד כדי שהחברה תתקיים, ואנחנו מסרבים לראות שהחברה היא המוקרבת כדי שהרודנים ימשיכו להתקיים.

תקופתנו, אשר מאמינה שהיא "קהילתית", היא לאמיתו של דבר אינדיווידואליסטית יותר מתקופת הרנסנס או מתקופת הפיאודליזם. נראה שיש בעולם כמות נתונה של חירות ועוצמה, שלעתים מתחלקת בין מיליונים ולעתים בין אדם יחידי לבין מיליונים."קחו את השאריות שלי", אומר הדיקטטור. אז שלא ידברו אתי על רוח הקהילה.....אני מוכן למות,......אני שואל את עצמי למה אני מת, ואני...מת....למען אדונים אחרים כמו תרנגולת ששוחטים ומגישים לשולחנם של הבוגדים האלה. ואני אומר שהתרנגולת שווה יותר מאלה שיאכלו אותה. אני יודע שאני חכם יותר, טוב יותר, יקר יותר מהאנשים הנ"ל. יש להם כוח, אבל כוח זמני ומשלה. זמן, תבוסות, תהפוכות גורל או מחלות ייקחו אותו מהם. והעולם יסתכל ולא יאמין:"מה?" יאמרו האנשים, "מפני אלה רעדנו?"יש בי רוח קהילה אמיתית אם אני מגן על עצמי ועל כולם נגד הטורפנות. אין ליחיד ערך אלא אם הוא פועל למען שאר בני האדם, ברור, אבל באמת למען "שאר בני האדם" ולא למען "אדם אחד". על הבלבול הזה בנויה הדיקטטורה."

דברים אלו לא נכתבו היום, ולא נכתבו כאן בארץ.

הערות אלה כתבה לעצמה הסופרת אירן נמירובסקי, בצרפת, בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשהיא מסתתרת עם בעלה ושתי בנותיה בכפר נידח, לפני שנלקחה לאושוויץ. בספרה "סוויטה צרפתית" מתארת אירן נמירובסקי, צרפתיה יהודיה ממוצא רוסי את תקופת הכיבוש הנאצי בצרפת. בלי כחל וסרק היא מתארת את הבריחה ההמונית של הצרפתים מפאריס, את תחושת התבוסה של האוכלוסייה, שהייתה ברובה פטריוטית, את האכזבה מהממשלה שהתקפלה. מפח הנפש של הכניעה, המרירות. אוכלוסיה במנוסה, כששיירות הפליטים נתונות כל העת להפגזות מן האוויר, לרעב ולמחסור, אוכלוסיה נבחנת בעתות מצוקה. רוב האנשים מתנהגים במתכונת של "אם אין אני לי מי לי" או "אדם לאדם זאב". מעטים הם גיבורי הספר המגלים כוחות של חסד ורחמים. אירן נמירובסקי , סופרת מחוננת, כתבה את ספרה בידיעה שימיה ספורים. כתב היד של הספר נשמר במזוודה ע"י בתה דניז שנים רבות עד שראה דפוס.

בעיתוי מוזר הזדמן לי לקרוא בספר עכשיו, בתקופת מלחמת "בין המצרים", והזדעזעתי מן העובדה שבמקרים רבים אנשים ,מצבים ותובנות הזכירו לי את מה שקורה היום בארץ. האוכלוסייה הצרפתית שנלחמה על חירותה בחירוף נפש במלחמת העולם הראשונה, הוכתה בהלם כשממשלתה נכנעה לגרמנים, והמציאות אף כפתה עליהם אירוח של חיילים גרמנים בתוך הבית פנימה.

ז'אן ומוריס מישו, הם בין הבודדים שאירן נוטה להם חסד, ומאירה אותם ברחמים. למרות התלאות והסבל הם נשארים מאוחדים באהבתם ,נאמנים זה לזו ולא משוללי תקווה. ז'אן, הדואגת לגורל בנה החייל, שלא שמעה ממנו, לא יכולה להתאפק, וכשהיא מרגישה נבגדת ע"י המציאות שנכפתה עליה מסביב היא אומרת כך:

"למה תמיד אנחנו אלה שסובלים? אנחנו ואנשים כמונו, האנשים הרגילים, הזעיר-בורגנים? כשפורצת מלחמה, כשערך הפרנק יורד, כשיש אבטלה, משבר, מהפכה- תמיד האחרים מסתדרים ואנחנו חוטפים הכול. למה? מה עשינו? אנחנו משלמים על השגיאות של כולם. ברור, כי מאתנו אף אחד לא פוחד! הפועלים מגינים על עצמם, העשירים חזקים, ורק אנחנו תמיד הולכים כמו צאן לטבח. שמישהו יסביר לי למה! מה קורה? אני לא מבינה. אתה גבר, אתה אמור להבין."

לצערי, באווירת השחיתות, החולשה, ההתקפלות ששוררת היום בממשלת ישראל, אני מזדהה לחלוטין עם הדברים שנכתבו לפני ששים שנה בממשלת וישי. שם אחרי שהסתיימה המלחמה הבוגדים הוצאו להורג . הצביעות שלקו בה רבים אחרים עדין לא נעלמה ממחוזותיה של צרפת, כפי שאנו רואים היום. לצערי, גם במחוזותינו הצביעות חוגגת, והיא לא פוסחת גם על החוגים התורניים. כשאירן נמירובסקי מדברת על "רוח הקהילה", לא יכולתי להימנע מההשוואה הנדרשת לתיאוריות על האחדות והלכידות שבשמן המליצו רבנים לעשות יד אחת עם ההתנתקות. זה הביא אותנו למלחמת התבוסה של היום. ועוד לא סיימנו.

התנחמתי רק בדבר אחד- גילויי החסד , הכנסת האורחים והאמפטיה שגילתה האוכלוסייה השנה לפליטי הצפון, יצרו מאזן חיובי לאדישות שגילתה האוכלוסייה בארץ, לפני שנה למגורשי קטיף.
אולי זה יציל אותנו.