א. אהבת עצמי ואהבת הכלל, חסד וגבורה: בתפיסה המקובלת, נקודת המוצא היא 'אני'. אני בודק כמה לפעול למען אחרים. כמה להיות מאוחד עם הכלל. אני פועל למען אחרים, אבל במידה, בשיקול דעת ובבחינה מדויקת, מה חובתי כלפיהם. במלים אחרות: המצב הטבעי הוא צמצום, ה-'גבורה' קודמת ל-'חסד'. אני לא נותן סתם ככה. החסד, הפעולה למען אחרים היא מוגבלת, מידתית, השיקול השכלי מתחיל בי. גם בשעת הנתינה אני בוחן כמה אני מוכן לתת כדי שהנתינה לא תפגע בי יותר מדי.
מצד האמת, הדברים צריכים להיות הפוכים: נקודת המוצא היא הכלל. אני חלק מכלל. החסד לא 'ממני' 'אליהם', אין הפרדה בין 'אני' ו-'הם'. אהבת עצמי כוללת את כולם. ה'חסד' קודם ל'גבורה'. החסד הוא שפע בלתי מוגבל שבא מאהבה, מתחושת שייכות מלאה. כמו אחווה משפחתית, אחדות של הורים ובנים, תחושת שותפות בלב רחב בלי כל חשבון. נקודת המוצא של 'חסד' - לאהוב את הכלל מתוך אהבת עצמי, להרגיש חיבור טבעי לכלל. אין הפרדה בין אני והזולת.
הגבורה באה אחרי החסד, היא פועלת רק לטובה. שיקול הדעת, המחשבה השכלית ששוקלת אם להגביל את החסד (להגביל אותו ממני כמו מאחרים - אין כל הבדל) לא באה מתוך קמצנות, מתוך הקושי שלי לתת בשפע. היא בוחנת רק את כוח הקבלה. אם הנתינה השופעת מזיקה למקבל, אולי צריך להגביל אותה.
ב. שאיפות אישיות וכלליות: בשאיפות כלליות אין יחוד אישי, הן משותפות לכולם. כל ישראל מבקשים את ישועת ישראל בארצם. כל בני האדם רוצים שלום עולמי ואושר לכל בני האדם. החלק הפרטי, האינדיבידואלי, מתבטא בתרומה האישית לקידום השאיפות הגדולות, הכלליות. כיצד כישרוני ותכונותי תורמים למפעל הכללי. מתוך הזדהות מלאה עם שאיפות הכלל וטובת הכלל, מתעורר רצון וצורך לבטא כשרון אישי כדי לפעול ולקדם את הכלל.
הדרך האלוקית היא רחבה ומיועדת לקידום תבל ומלואה. יש בה מסלולים רחבים שנועדו לכל עם. כל מסלול נחלק לדרכים ולשבילים, לקהילות ולעדות, עד שמגיע למקום שבו אני פוסע. כאן אני משלב את כוחי בהתקדמות הקהילה שלי, בתוך העם במהלך שמשפיע בסופו של דבר לקידום כל העולם. השגת השאיפות האישיות היא מרכיב בתוך הזדהות עם מגמה לאומית והצלחה עולמית.
ג. האמת האישית סמויה מן העין, טמונה בלב: הרצון והכוונה הם האמת של האדם. מקומו האמתי של אדם - בשאיפות ובחלומות שלו.
החיצוניות עלולה להיות מזויפת: מצד אחד - כולנו יודעים שמעשים טובים ודיבורים יפים עלולים להיות מן הפה ולחוץ. מצד שני - קורה לנו לעיתים שאנו מלאים כוונות ורצונות טובים אבל אין לנו יכולת לבצע זאת, כך אוצרנו הפנימי לא מתגלה כלפי חוץ ואיש לא יודע על כך.
המחשבות והרצונות של העולם הפנימי הם אלו שמעבר לצרכים החומריים (אוכל...) והחברתיים (מעמד...). העולם הפנימי האמתי עסוק בשאלות: מה טוב ומה ראוי בעיני? למה אני מייחל? על מה אני מתפלל? העולם הפנימי מחובר לעולמות שאני חפץ ביקרם: המשפחה שלי, העם שלי, האנושות, העולם. הגשמת רצונות ושאיפות אמתיות באה יחד עם הרחבת ה-'אני'. הרוח יוצאת מגבולות האני הגופני המצומצם, מתרחבת ומקיפה מעגלים ומרחבים שנעשים חלק מה-'אני' שלי שאני חושב עליו, דואג לו, רוצה בטובתו ומתפלל לשלומו. הצרכים הארציים (אוכל - מעמד) באים לממש במציאות את השאיפות הרוחניות הגדולות. המעשים הם השפעת הרצון בתוך המציאות המעשית, החומרית.
הפנימיות הזאת היא הבסיס להערכה עצמית כנה. התכן שבזכותו אני יכול להרגיש שווה באמת הוא לא הרכוש ולא הקריירה, אלא עולם הערכים שלי. הרחבת 'האני', הכוונה והרצון לטובת הכלל, הם עדות על הגודל הרוחני שלי. האכפתיות והרצון לפעול למען הצדק והחסד, האמת והיופי, הטוב והשלום הם אוצר יקר השמור בתוכי.
ד. החשיבה השכלית מתארת והאמונה יוצרת: החשיבה השכלית מנסה להבין את המציאות מבחוץ: המדען מתאר כיצד פועלים הדברים. הוא עומד מן הצד ומתבונן בעולם. הטכנולוג מבקש לבנות כלים מועילים. הוא עומד מן הצד ומשתמש בעולם. הם משפיעים על העולם מבחוץ.
האמונית נגשת אל העולם מבפנים. המאמין היהודי לא מבין את העולם בשכלו אלא חי את העולם מתוך עצמו. הוא שואל כיצד אני 'מתרחב' יותר. כיצד אני 'מרחיב' את ה-'משפחה' שלי: כיצד אני חי את הקהילה כמו שאני חי את המשפחה שלי, כיצד אני חי את העם, האנושות והעולם - מעגלים רחבים יותר ויותר של 'אני', שיהיו אהובים עלי, יקרים לי וחשובים לי ביותר. כיצד האחריות שלי על עצמי, היא אחריות על כולם, על הכלל הרחב ביותר. המאמין יוצר את עצמו ואת העולם להיות עם כולם בתוספת טוב ואושר, ברכה ושמחה, שכל מרכיב יכיר את עצמו וימצא את חלקו בהתקדמות הכללית.
ה. האיחוד בין ההעמקה הפנימית והפניה אל החוץ: הרוח פונה מצד אחד, עמוק פנימה, לדעת את עצמי, את מחשבתי ורצוני הפנימי. החדירה לעומק הפנימי חושפת רעיונות ותובנות חדשים.
הרוח פונה מצד שני, החוצה, אל מרחבי הבריאה, הרחק ממקומי כאן ועכשיו. לשוטט במרחבי זמן שונים ומרחקי מקום. להתחבר אל רחוקים ממני במקום ובזמן, כדי להבין, לרצות ולפעול לטובת הכלל. ההשפעה על הסביבה באה מכוח הרצון ברוח, ומכוח המעשה בחומר.
ההעמקה הרוחנית בפנימיות העצמית נוגעת בנשמה, בחלק האלוקי שבאדם שמשקף את האלוקות הכוללת כל. כך מתחזקת הפניה אל הכלליות הרחבה. ההתרחבות הכללית, הוויתור על האגו ועל הצרכים הקטנוניים, הדאגה למעגל רחב וגדול, מאפשרת להעמיק יותר בהתבוננות העצמית הפנימית - לגעת בנשמה ולגלות את אוצרותיה.
הכותב הוא ר"מ באולפנת כפר פינס