במאמר פורץ הדרך, עוסק הרב מנשה צימרמן בטכנולוגיה המאפשרת הפעלה של מכשירים חשמליים באמצעות גלי מוח בלבד, ללא כל תנועה פיזית. האלקטרודה "קוראת" את פעילותו החשמלית של המוח כאשר האדם חושב על פעולה מסוימת, ומבצעת אותה.
לכאורה, מאחר שאין כאן כל מעשה נראה לעין, אין איסור מלאכה. אך האם ניתן לומר ש"מחשבתו של האדם" שקולה למעשה של ממש? הרב צימרמן סוקר את המקורות המרכזיים בנושא, ומציג מחלוקת יסודית בין פוסקים, האם עיקר האיסור בשבת נוגע לפעולה הפיזית עצמה, או למחשבה שמובילה לתוצאה. מדובר בשאלה עקרונית מאוד, שנוגעת לשורשי ההגדרה של "מלאכת מחשבת" בשבת.
האם "בינה מלאכותית" שפועלת באופן אוטונומי באמת עצמאית הלכתית?
במאמר נוסף, הרב הראל דביר מביא אל השולחן ההלכתי את טכנולוגיית הבינה המלאכותית, כפי שהיא כבר באה לידי ביטוי במאות אלפי בתים בישראל: מערכות "בית חכם" הפועלות באמצעות חיישני קול, תנועה ולמידת הרגלים. הבינה המלאכותית, לדוגמה, מדליקה את האור כששומעת את בני הבית נכנסים, מפעילה מכונת קפה בבוקר על סמך שיחה או מזג אוויר, ואפילו מפעילה תריסים לפי צלילים או תבניות התנהגות. השאלה היא, האם כאשר האדם לא ביצע פעולה ישירה, אלא רק גרם לכך במודע או שלא במודע, הדבר נחשב לאיסור? האם "בינה מלאכותית" שפועלת באופן אוטונומי באמת עצמאית הלכתית, או שהיא תמיד תיחשב כהארכת ידו של האדם? דביר מציע מגוון פתרונות אפשריים, אך גם מעלה את השאלה העמוקה יותר: האם גם כשאין איסור הלכתי מובהק, יש מקום לעצור ולשאול האם הטכנולוגיה הזו תואמת את רוח השבת וצביונה.
ChatGPT | , צילום: Primakov,Shutterstock
גם עולם הפסיקה עצמו אינו חסין מפני הבינה המלאכותית. המהנדס ארז אברהמוב דן בשאלה המסקרנת: האם מותר או נכון להיעזר בכלים כמו ChatGPT לפסיקת הלכה? לדבריו, על פי ההלכה, פוסק נדרש לארבעה תנאי סף: בקיאות, הבנת המציאות, כוונה להורות הלכה, ויראת שמיים. מכיוון שכלי בינה מלאכותית נעדרים את רוב התנאים הללו, ובפרט את האחריות והזהירות, אין לראות בהם תחליף לפוסק. עם זאת, הוא סבור כי בעתיד ניתן יהיה להסתמך עליהם ככלי עזר לאיסוף מקורות, אך לא להכרעה בשאלות חדשות, שדורשות שיקול דעת אנושי עמוק.
האם בינה מלאכותית יכולה לפסוק הלכה?
ובחזית נוספת: הרב יהושע וייסינגר, דיין בבית הדין לגיור, בוחן את שאלת האפשרות לקיים דיון בגיור דרך זום. הוא מבחין בין החלק ההצהרתי-רעיוני, בירור מניעי המתגייר, שניתן לקיימו בווידאו במקרים חריגים, לבין שלב קבלת המצוות והטבילה, שדורש, לפי ההלכה, נוכחות פיזית של שלושה דיינים. הסיבה לכך אינה רק טכנית, אלא מהותית, שכינה שורה ב"עדת אל", כאשר הם ישובים זה עם זה. גם אם הטכנולוגיה מאפשרת שיחה ויזואלית, התחושה ההלכתית והסמלית אינן ניתנות להחלפה.
המאמרים שפורסמו בכרך זה של תחומין מעידים יותר מכל על הרלוונטיות של ההלכה גם בעידן הדיגיטלי. הם לא חוששים מהקידמה, אך גם לא מתמסרים לה. הם בוחנים, מבדילים, מנתחים ומנסים להגדיר, לא רק מה מותר ומה אסור, אלא גם מה נכון, מה ראוי, ומה שומר על נשמתה של השבת ושל המסורת, בעידן שבו אפילו המחשבה יכולה להדליק את האור.