"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם". בימים נוראים אלה, כשדם ישראל נשפך בראש חוצות, שומעים אנו לחרדתנו על אנשים מקרב המחנה, שמהרהרים בקול, שמא "מעשה אבות – סימן לבנים", ומבקשים לאחוז בידם מידתו של פינחס. עיון בפרשה זו, כפי שנצרפה בכור ההיתוך של אלפי שנות פסיקה הלכתית, מלמד שחכמים לא ראו במעשה פינחס הלכה לדורות, וחלקם אף ראוהו כמעשה שנוגד דין תורה, הראוי לגינוי.
אחת השאלות הנוקבות מקריאת הפרשה היא, מדוע רק פינחס נתעורר לקנא את קנאת ה'? מה טעם רפו ידיו של משה דווקא כאן?
אחת התשובות היא, שזמרי לא פעל מתוך אינסטינקטיביות, אלא עשה מעשהו "בשם התורה": "אמר לו (זמרי למשה): משה, זו – המדיינית – אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?". זמרי לא עשה מעשהו "סתם כך", אלא ביקש להוכיח שהוא עושה כן, כביכול "בשם התורה". ואל יקל הדבר, שהרי ראש שבט גדול בישראל היה. (סנהדרין פב, ע"א).
עפ"י חז"ל, גם פינחס פעל "בשם התורה"; ראה ממשה ונזכר הלכה, שלפיה "הבועל ארמית – קנאין פוגעים בו",לפיכך לקח רומח בידו ועשה מעשה. כל זאת, מתוך הנחה ש"במקום שיש חילול השם – אין חולקים כבוד לרב", לאמור; כאשר אדם עושה מעשה, כביכול "בשם התורה", אין לחלוק כבוד לגדולי הדור, לא לזמרי ולא למשה.
עיון במקורות המשפט העברי מלמד שחז"ל סייגו מעשה זה, כ"הוראת שעה", ואף הסתייגו ממנו נחרצות. עד כדי כך, שבתלמוד ירושלמי (סנהדרין, סוף פרק ט) נאמר כי מעשהו של פינחס נעשה "שלא ברצון חכמים", ועליהם הוסיף בן פזי: "ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: 'והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'".
נטילת החוק לידיים, אפילו – ואולי דווקא – כשנעשית היא "בשם התורה", עשויה למוטט כליל את חוסנה של החברה ולהביא עליה כליה. במשך דורות ביקשו רבים, "שלא ברצון חכמים", לעשות שימוש במעשהו של פינחס כדי להצדיק מעשי קנאות מטורפים. ההלכה מלמדת אותנו, שלא כך היא דרכה של תורה. לא כל מה שטוב לפינחס טוב לצאצאיו. פסיקת הלכה אינה רשות הנתונה לכל החושב שהוא בקי בה. ולא לחינם שכרו של פינחס מייצג גישה הפוכה לחלוטין ממעשהו: "הנני נותן לו את בריתי שלום". ולא עוד, אלא שבשעה שביקש משה למנות לו יורש, "איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם", לא בחר בפינחס, המועמד הטבעי, שזה עתה גילה כושר מנהיגות, אלא דווקא ביהושע, איש חזון אשר רוח בו, ש"לא ימיש מתוך האוהל".