איילת פישר, אמו השכולה של נבו שנהרג בבית חנון, מארחת אצל אמילי עמרוסי בפרק חדש של הפודקאסט "ניתוח לב פתוח". בסוף השיחה היא אומרת על הלוויה של בנה: "אין לי תלונות, רק תודות". איילת, בת 49 מברוכין ואמא לארבעה, היא יועצת תיכון ומדריכת מניעת אובדנות במשרד החינוך, מוכשרת כמלווה רוחנית, משרתת במילואים בליווי חיילים משתחררים, ומארגנת מסעות לאפריקה.
לצפייה ביוטיוב:
עמרוסי פותחת בשאלה הקבועה של הפודקאסט, איך נראה הרגע הכי גרוע בחיים. איילת מספרת שירון, בעלה, ביקש ממנה לעזוב הרצאה ולחזור הביתה. היא נכנסת הביתה ורואה אותו בוכה בפעם הראשונה בחייו, ומאחוריו שלושה קצינים. "רק אדמה שנפערת, ואתה נופל, ונופל, ונופל", היא אומרת. עמרוסי שואלת מה זה בוכה, ואיילת עונה: "זה לא בוכה, זה שבור, זה מרוסק". היא מספרת שידעה מיד שמדובר בנבו, כי בנה השני, דניאל, לא היה באותה תקופה בלחימה. את המפגש האחרון עם נבו, יומיים לפני מותו, היא מתארת כך: "שאלת אותו ככה, נבו, אתה יודע כמה אני אוהבת אותך? אז הוא אומר לי, איך אני יכול לשכוח? את אומרת את זה כל חמש דקות. אז אמרתי לו, מצוין, ככה אני רוצה שתלך. משפט האחרון בינינו".
להאזנה בספוטיפי:
השיחה עוברת לעיסוק שלה במוות ובאובדנות. איילת מספרת שכבר כילדה משכה אותה השאלה, וכי הספר שפתח לה את הנושא היה "המוות חשוב לחיים" של אליזבת קובלר-רוס. היא מתארת את עבודתה במניעת אובדנות במערכת החינוך, ואומרת שישראל נמנית עם המדינות המובילות בעולם בתחום. על השאלה אם ההכשרה שלה הכינה אותה לאובדן בנה, היא אומרת: "כל החיים הכינו אותי".
עמרוסי מסבירה שאיילת גם מוכשרת כמלווה רוחנית, ושואלת אותה על ההבדל בין זה לבין מניעת אובדנות. איילת מסבירה שליווי רוחני הוא לתת יד למי שהולך אל המוות, מי שאין לו דרך אחרת, בעוד שבמניעת אובדנות המטרה הפוכה: "את מנסה לנעול את השער... להדליק אורות אחרים". על אנשים שנמצאים בחושך היא אומרת: "יש חושך מאוד מאוד גדול, הכל סוגר אליך, זה נראה שאין אופציות". עמרוסי שואלת אם מישהו חיצוני יכול להדליק אור עבור נפש סגורה, ואיילת עונה: "בהרבה מקרים כן". היא מתארת קשר מתמשך עם נשמתו של נבו, ואומרת: "אני מרגישה שבמותו הוא עושה את זה עוד הרבה יותר... זה ממש איזשהו סוג של מצפן".
לקראת סוף השיחה מספרת איילת על המסעות שהיא מארגנת לטנזניה, יחד עם הבן הצעיר שלה יובל ועם משפחות שכולות נוספות, בשיתוף עם עמותות אימג'ין ו-One Family. היא מתארת את הקבלה שקיבלה הקבוצה בבית ספר בטנזניה, ילדים שרצים לקראתם בשירה וריקודים, ואת המפגש בין האחים השכולים שהגיעו למסע. על מה שקורה שם לחברה הצעירים היא אומרת: "כל החברה הצעירים שם הופכים להיות חבורה של חברה צעירים שהם כולם באותה סירה... פתאום אתה מאפשר להם להיות הם, מאפשר להם לא להיות האח של".