שורדי השבי שגב כלפון ובר קופרשטיין השתתפו בכנס "קטיף לאחריות לאומית" של מרכז מורשת גוש קטיף, שנערך ביד בנימין במלאת 21 שנים לעקירה. בריאיון משותף שערכה עמם העיתונאית מוריה קור, התייחסו השניים ליחסים עם האוכלוסייה בעזה, לתקופת השבי הממושכת ולתהליך השיקום והחזרה לחיים בישראל.
בתשובה לשאלה על היחסים עם העזתים, התייחס כלפון לפועלים שעבדו בישראל לפני המתקפה וציין כי אלו שעבדו בחממות בגוש קטיף וברחבי הארץ עשו זאת מאינטרס אישי-לאומי, במטרה לקרוא את המפה ולהתכונן ל-7 באוקטובר. הוא הוסיף כי אינו סומך על אף אחד מהם ונוהג בבחינת "כבדהו וחשדהו". קופרשטיין חיזק את הדברים וסיפר כי לא פגש ערבים אלא מחבלים, בין אם ב-7 באוקטובר ובין אם במהלך התקופה בשבי, וציין כי גם ילדים הגיעו עם אלות וסרטי חמאס.
בנוגע לתקופה הממושכת שבה שהו בשבי, שיתף כלפון כי הוא נע בין שני קולות: מצד אחד התהייה מדוע התהליך לקח שנתיים, זמן שהיה יכול לחסוך חיי חטופים וחיילים, ומצד שני האמונה כי מדובר בדרכו של האל. הוא ציין כי אינו מתחרט על דקה שעבר, אלא בעיקר מצר על הסבל של הוריו ומשפחתו, והוסיף כי את התובנות שלמד בשבי לא היה לומד בשום בית ספר לחיים. קופרשטיין התייחס גם הוא לסוגיה ואמר כי כעת, משהוא בחוץ, אינו יודע מה היה קורה או איזה מחיר הייתה המדינה משלמת אילו היה משתחרר בזמן אחר.
בהתייחסם לחיים מאז השחרור ולחלומותיהם לעתיד, ציין כלפון כי החיים כיום דורשים תחזוקה רבה, אך הזיכרונות מהשבי מעניקים לו פרופורציה. לדבריו, ברגעי משבר הוא נזכר ברגעים שבהם חלם להיות הומלס ברחוב ובלבד לחיות. הוא הוסיף כי כשהיה בשבי, החלום שנראה בלתי הגיוני היה רק לחיות, וכיום הוא חי את החלום הזה. קופרשטיין הצטרף לתחושות וסיפר כי מאז שחזר הוא מתמקד בעשייה ובמתן הרצאות, במטרה להעניק כוח ומוטיבציה לאחרים. הוא סיכם כי עצם הימצאותו בארץ היא הגשמת חלום, וכעת שאיפתו היא להיות עצמו, לדאוג למשפחתו ולבנות את עתידו.