"כשאנחנו לא מאוחדים ואין לנו חזון משותף יהיה לנו קשה לנצח," אומר מרטי הרשקוביץ, פילנתרופ ומשורר, דור שני לשואה ומנהל מיזם "יוצרים זיכרון", ואלה אינם דברים מופשטים עבורו. הרשקוביץ נולד להורים ניצולי שואה שלא דיברו. "מעולם לא סיפרו שום דבר," הוא מספר. "ולמדתי שכדי לאבד את הטראומה שהעבירו לי, אני צריך קודם כל שיהיה לי זיכרון." כשלא היו חומרים, הוא יצר אותם - ביצירת שירה. לקח את שם הסבא שלו, מרדכי קליינברט, ורקם לו שמות חיבה שלמים: מה קרא לו אביו, מה קרא לו אחיו, ומה לחשה לו אשתו בלילה. "ברגע שנתתי לו שמות, הרגשתי שהוא היה קיים."
לצפיה ביוטיוב:
המעשה הפואטי הפשוט הזה הוא, לתפיסתו של הרשקוביץ, מפתח לריפוי לאומי. הוא כתב את המאמר על "שש הזכירות", ששת הציוויים המקראיים לזכור, ורואה בהם מפת דרכים לשינוי תודעה בחברה הישראלית המפולגת. "מדברים הרבה על הקשבה," הוא אומר, "אבל כל עוד אין שינוי תודעתי, לא יהיה איחוי אמיתי. שומעים אחד את השני, אבל לא מקשיבים." לדבריו, כל זכירה מקראית מקבילה לחסם ישראלי עכשווי: יציאת מצרים היא מודל לעיבוד טראומה; מעמד הר סיני מראה כיצד ניתן להתאחד על אף חילוקי הדעות; חטא העגל מסמל את הסכנה שבמנהיגות קריזמטית; ומעשה מרים מלמד על הצורך לשמוע מגוון קולות.
מה לדעתך קורה לנו עכשיו, שנתיים וחצי אחרי הטראומה?
"אנחנו ממהרים לתהליך של השקת מסקנות פוליטיות ואידיאולוגיות," הוא משיב ללא היסוס. "יש גורמים שרוצים, מבחינות אידיאולוגיות ופוליטיות, לשמור את הטראומה ולא להיכנס לאבל ולא לאבד אותה." הוא מצביע על המקבילה לאופן שבו עוצב הזיכרון של השואה ב-1952, כשהמדינה קבעה נרטיב של אנטישמיות ותקומה במקום לאפשר לניצולים להתאבל ולהתרפא.
להאזנה בספוטיפי:
מה את רוצה שידברו?
"רוצה שידברו על אלו שנפלו, על החיים שלהם, ויתאבלו עליהם ויתחברו אליהם," עונה הרשקוביץ בשקט. "הנושא של אבל הוא לייצר קשר שהוא ממשיך,קשר בלי שבן אדם יהיה נוכח." כראיה הוא מביא את הוויכוח הכואב בין משפחות החטופים והנופלים לבין הטקסים הממלכתיים: "המדינה רצתה טקס של אידיאולוגיה ומסקנות, והמשפחות אמרו לא . אנחנו רוצים לזכור את האדם." לסיום, הוא מקריא שיר שכתב על אמו שסיפרה לו רק דבר אחד על סבא שלה: "הוא חילק לנכדים סוכריות מנתה - ושתקה." מתוך שתיקה אחת בנה הרשקוביץ שיר שלם, ומתוך שירים כאלה, הוא מאמין, ייבנה הזיכרון שירפא.