פעם כשנסעתי עם הבן שלי בעמק יזרעאל ועברנו ליד עין חרוד, הוא שאל אותי: 'למה יש פה שני קיבוצים עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד'?
ניסיתי להסביר לו שהיה משבר שפקד את הקיבוץ בתחילת שנות ה-50 שהביא לפיצול בין תומכי מפא"י לתומכי מפ"ם. כשנכנסנו בשער הוא שאל חבר קיבוץ מבוגר על מה היה הפילוג? והוא ענה לו שבאמת קשה להסביר מכיוון שהיום לא הרבה זוכרים, ועד עכשיו בני לא הצליח להבין בדיוק מה היתה סיבת הפילוג.
בהמשך עברנו ליד אשדות יעקב. גם שם היה חילוק בין איחוד למאוחד. והוא כבר אמר לי בעצמו: 'אבא הבנתי שהיה פילוג, לא הבנתי על מה בדיוק, אבל לא משנה, אולי כשאני אגדל אבין, אבל למה לא קראו ליישובים אשדות יעקב פילוג ואשדות יעקב מפולג?'.
האמת, שזה לא מאמר על התנועה הקיבוצית של שנות ה – 50 אלא אל החברה הדתית שלנו כיום, ברצון למצוא ייצוג שבדיוק מתאים לתפיסה שלך נוצר פילוג ופיצול בין מפלגות שפנו לקול הדתי לאומי כך הלכו הרבה מאוד קולות לאיבוד. כך קרה גם בבחירות הקודמות. והבחירות הן רק ביטוי של הרצון לדייק – שיש לו מחיר.
לא אחת אני שומע רווקות ורווקים שהחליטו לסיים קשר על שונות בתת מגזריות הדתית לאומית. זה מגיע לפעמים להגדרות שזר לא יבין, יצא לי לשמוע נימוק להפסקה של קשר בגלל שהוא "דתי בסגנון דתי לאומי רגיל והיא דתיה לאומית תורנית" – אז לא התאים שהם יהיו יחד. הפסילה על רקע תת מגזר נכונה לא אחת גם בקבלה לישובים וקהילות, או למוסדות חינוך.
אני לא בא לזלזל בזהות מגזרית, וגם לא ברצון לדייק, אבל צריך להבין שיש לו מחיר לא קטן. יש ליהודה עמיחי שיר 'דיוק הכאב וטשטוש האושר'. הוא מתאר את הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא, לעומת האושר שמתואר במילים עמומות יותר.
נראה לי לפעמים צריך להשתחרר מהרצון לדיוק לטובת אפשרות ללכת יחד באותה הדרך.
הכותב הוא ראש המכינה הקם צבאית מיתרים לכיש