נפתלי בנט עבר אבולוציה. פעם הוא היה משיח הבית היהודי, הגואל מרעננה. ההייטקיסט הסרוג שהגיע להציל את הציבור הדתי־לאומי מעצמו. הוא היה ההוכחה שאפשר להיות עם כיפה ועם אקזיט, עם הרב דרוקמן וגם עם האנגלית והביזנס.
גם המיתוג של מי שנכנס לכסא ראש המפד"ל בגרסה החדשה עבר התאמה: השפם נעלם והתחלף בגילוח בסגנון מערבי יותר, הכיפה הצטמקה, והמסר גדל.
הרב דרוקמן היה GPS מגזרי, ובנט, עם כל הכישרון והשאיפות, עדיין נסע במסלול
אבל בתחילת הדרך בנט עדיין ידע למי עולים לרגל. אמנם עם רכב שמכבד את בעליו, וחליפה שיושבת כמו שצריך, אך עדיין נשאר קוד הבסיסי: ביקורים אצל הרבנים. כי עם כל הכבוד להיותו הייטקיסט, בציונות הדתית יש דברים שלא עוקפים עם סטארט־אפ.
ובפסגה הרוחנית עמד הרב חיים דרוקמן זצ"ל. הרב דרוקמן לא היה עוד רב שפוליטיקאי התייעץ איתו, הוא היה GPS מגזרי, הוא סימן את הכיוון אליו הולכים. ובנט, עם כל הכישרון והשאיפות, עדיין נסע במסלול.
אלא שאז בנט גילה את אחד הסודות הגדולים של גיל ההתבגרות: לפעמים צריך לצאת מהבית. הפנימייה המגזרית הייתה טובה לבנט. היא נתנה לו קהל, בסיס, מסגרת, תפקיד ואפילו פסגה. אבל בשלב מסוים הוא הסתכל מעבר לפרחים ולגדר והבין שהמגזר הוא אולי פסגה, אבל יש עוד הר.
עזוב רגע את הרב. בוא, אני אראה לך עולם. ובנט בא
ואז הגיע יאיר לפיד. ברית האחים לא הייתה רק תרגיל פוליטי, היא הייתה מומנט סוציולוגי גיאו-מגזרי מכונן. בנט מצא את החבר מעולם אחר. החילוני התל־אביבי שלא שאל אותו אם הוא מספיק דתי, אלא אם הוא רוצה להגיע רחוק. ולפיד בעצם אמר לו: אתה רוצה באמת להצליח? עזוב רגע את הרב. בוא, אני אראה לך עולם. ובנט בא, והשאר היסטוריה.
הוא עבר מהבית היהודי לימין הישראלי, מהסקטור לימין הכללי, ומהכללי ללשכת ראש הממשלה.
ואז, כשהוא נפל, התברר עוד משהו. מי שהיה שם לאסוף אותו לא היה המגזר הפרובנציאלי. שוב מי שהיה שם זה האח יאיר לפיד.
גשר הוא דבר שמחבר בין שני מקומות, כולם דורכים עליו אבל אף אחד לא שואף לשהות בו
וזה כבר צריך להטריד קצת את מי שממשיך לדבר בציונות הדתית על "להיות גשר". כי בנט כנראה כבר לא מעוניין להיות גשר. גשר הוא דבר שמחבר בין שני מקומות, הוא חשוב, הוא שימושי, כולם דורכים עליו אבל אף אחד לא שואף לשהות בו.
ובנט לא רצה ולא רוצה להיות גשר בין המגזר למדינה, הוא רוצה להיות המדינה. זו אולי כל האבולוציה שלו: מהרב דרוקמן, שסימן לו לאן ללכת, ליאיר לפיד, שאמר לו שאפשר בכלל ללכת לשם ואל המעבר.
העסקה הזאת כבר לא בהכרח אטרקטיבית כפי שהייתה
ומכאן גם השאלה הפוליטית, אם במשך שנים העסקה הייתה ברורה: הציונות הדתית נותנת את הקולות, הליכוד נותן את השלטון, והחרדים יושבים יחד ליד השולחן, אולי העסקה הזאת כבר לא בהכרח אטרקטיבית כפי שהייתה.
אולי הציבור הדתי לאומי מתחיל לשאול את עצמו אם הוא רוצה עוד להיות שותף בכיר בגוש, או פשוט להיות שותף בכיר במדינה. ואולי לפיד הוא לא הכתובת, אולי גדי, ואולי בכלל מישהו אחר.
בנט לא התרחק מהמגזר, יכול להיות שהוא פשוט הראשון שהבין
אבל בנט כבר עשה את הניסוי. הוא הראה שאפשר לצאת מהפנימייה, להוריד את השלט "נציג המגזר", להיכנס למגרש הלאומי הכללי ואפילו להגיע לראשות הממשלה.
אז אולי השאלה היא כבר לא אם בנט התרחק מהרב דרוקמן. השאלה היא אם הציבור הדתי־לאומי כולו עומד לעשות את אותה הדרך של בנט. כי יכול להיות שבנט לא התרחק מהמגזר, יכול להיות שהוא פשוט הראשון שהבין שהפסגה האמיתית נמצאת במקום שבו כבר לא שואלים אותך מאיזה מגזר באת, ולא הרב יכול להביא אותך לשם - אלא ברית האחים.