חלק גדול מהקולות שנשמעו אחרי שהתקבלו תוצאות הפריימריז בליכוד, עסקו בצדק הפואטי בדחיקתם של אנשים מסוימים מהרשימה למקומות מהם קיים סיכוי גבוה שיראו את הכנסת הבאה מהבית. מחנוך מילבצקי שמכר כל ערך כדי להיות אהוב על החרדים לצד העננה הפלילית שמרחפת סביבו ועד לשותפה אחרת לאותה עננה, השרה מאי גולן. עם זאת, נראה שלא הייתה שמחה לאיד כמו זו שהתגלתה סביב דחיקתה של השרה להגנת הסביבה עידית סילמן למקום ה-47 ברשימה, ואולי הדרך הכי טובה להבין מאיפה מגיעה אותה שמחה היא דרך השוואה בין סילמן לבין שותפה למפלגת ימינה לשעבר - שר התפוצות עמיחי שיקלי, שזינק למקום ה-16.
שיקלי הוכיח אידיאולוגיה לאורך כל הדרך
לכאורה, הסיפורים זהים. שניהם נכנסו לכנסת מטעם ימינה, מצאות עצמם מתנגדים למפלגה ולדרכה בשלב זה או אחר, עזבו אותה בסופו של דבר ועברו לליכוד בתמורה לשריון. אלא שאצל שיקלי, ההתנגדות לממשלת בנט-לפיד הייתה העמדה שממנה התחיל הסיפור, ולא התחנה שאליה הגיע אחרי שהבין לאן הרוח נושבת.
הוא סירב להצטרף לממשלת השינוי כבר בתחילת הדרך גם כשידע שההחלטה שלו עלולה לעלות לו בקריירה הפוליטית. אפשר לחלוק עליו ולבקר את הדרך בה פעל, אבל קשה לטעון שלא הייתה שם עמדה אידיאולוגית. שיקלי היה מוכן לשלם מחיר אישי כדי להחזיק בעמדה הפוליטית שלו, וזה בדיוק מה שאנחנו מצפים מנבחר ציבור שאמור לייצג אותנו.
אצל סילמן - אינטרסים אישיים
אצל סילמן, לעומת זאת, הסיפור הפוך. הקריירה הפוליטית שלה היא רצף של תחנות שבראשן מטרה אחת - קידומה האישי. היא התחילה את דרכה במפלגה אחת, עברה למפלגה אחרת, קיבלה מנפתלי בנט את המקום ואת התפקיד שהפכו אותה לאחת הדמויות החזקות בקואליציה ולאחר מכן פרשה והייתה לאחת הדמויות המרכזיות שהביאו לנפילתה של הממשלה.
משם הדרך לליכוד הייתה קצרה, וכך גם הדרך לשריון ולמשרת השרה. גם מי שיגיד שככה בנויה הפוליטיקה, יתקשה שלא להסתכל על התמונה כולה ולהתעלם מהעיקרון הקבוע לאורך הדרך. בעוד אצל שיקלי היה ברור מה הוא מוכן להפסיד בשביל העמדה שלו, אצל סילמן, נדמה שהדבר היציב ביותר לאורך הקריירה היו האינטרסים האישיים ולא הציבוריים.
איזה נבחרי ציבור אנחנו רוצים בכנסת
כשאדם שמקבל לידיו משרד ממשלתי עם תקציבים ואחריות, הוא צריך להיבחן גם לפי האופן שבו השתמש בכוח שניתן לו. במקרה של סילמן, גם תקופת כהונתה כשרה להגנת הסביבה סיפקה לא מעט חומר לביקורת. מהתעסקות פוליטית במקום פרקטית ועד טענות על עזיבת בכירים במשרד, על ויתור על מאות מיליוני שקלים שיועדו לתחום האקלים ועל התנהלות תקציבית שהקשתה על פעילות המשרד. כשמחברים את הכל, מתקבלת תמונה שמצדיקה לפחות את השאלה אם האינטרס הציבורי היה תמיד בראש סדר העדיפויות.
וזה מחזיר אותנו לתוצאות הפריימריז. אין כאן מקום לטעון שכל מי שעבר מפלגה הוא בהכרח פוליטיקאי גרוע, אלא להתעסק בשאלה הרבה יותר בסיסית: איזה סוג של נבחרי ציבור אנחנו רוצים לשלוח לכנסת? אנשים שחושבים על קידומם האישי, או שבאים באמת ובתמים לקדם אידיאולוגיה ולשרת את הציבור שבחר בהם? שיקלי עשה את זה כשהיה לו הרבה יותר מה להפסיד מאשר להרוויח. סילמן, לעומתו, הותירה אחריה מסלול פוליטי שבו שוב ושוב קשה שלא לזהות את התחנה הבאה, את התפקיד הבא ואת הקידום הבא.
ולכן, אולי השמחה סביב המקום ה-47 של סילמן אינה רק שמחה לאיד. אולי היא תגובה של ציבור שמרגיש שסוף סוף מישהו עשה סדר בין שני אנשים שהגיעו מאותו מקום וקיבלו את אותה ההזדמנות. האחד הוכיח שהוא מוכן להפסיד בשביל האידיאולוגיה שלו; אצל השנייה, קשה להשתחרר מהתחושה שהאידיאולוגיה הייתה זו שנדרשה פעם אחר פעם להתאים את עצמה לקריירה. טוב מאוד שמתפקדי הליכוד ידעו להבחין בין השניים ולהעריך עמוד שדרה אידיאולוגי על פני מה שנראה כחוסר עמוד שדרה. אחרי הכול, הציבור אולי סולח לפוליטיקאי על טעות, אבל הוא הרבה פחות סולח למי שגורם לו להרגיש שהוא עצמו היה רק אמצעי בדרך לקידום הבא.