בקרב קהילת יוצאי אתיופיה קיים מנהג מעניין: בעוד רוב העולם מעניק לילד את שמו כבר בלידה, וביהדות נהוג להעניק לבן את השם אחרי שמונה ימים בברית המילה, אצל חלק מהקהילה האתיופית נהוג להמתין מספר שבועות, להכיר את הרך הנולד ואת אופיו, ורק אז לבחור עבורו את השם המתאים. אם נסתכל על השבועות האחרונים, נראה שלא היה מזיק אם גם המפלגות שעתידות להתמודד בבחירות הקרובות היו מאמצות את אותה הגישה.
השם לא מייצג
בפוליטיקה הישראלית של שנת 2026 נדמה לפעמים שקיימת סתירה ממשית בין אופי המפלגה שקמה לבין השם שנבחר עבורה. כבר דובר בעבר רבות על מפלגת "הדמוקרטים" - שהמצע שלה מלא בהחלטות לא דמוקרטיות כמו לסגור גופי תקשורת מסחריים בישראל - אבל לידה קיימת גם ביקורת על "הציונות הדתית" שלא מייצגת את כל המגזר וכמובן "הליכוד" שהדבר האחרון שנבחריה הנוכחיים עושים הוא ללכד את חלקי החברה הישראלית.
אבל הדוגמה האחרונה שקיבלנו השבוע צורמת במיוחד. שני פורשי הליכוד - גלעד ארדן ויולי אדלשטיין - הודיעו השבוע סוף סוף על הקמת מפלגה חדשה. השם שנבחר הוא מפלגת "האחדות" -אבל נראה שאין דבר יותר רחוק בין השם לבין הצלחות המפלגה, שמשליכות למעשה על כל מה שמכונה כיום "הגוש השלישי".
פוליטיקת הגושים נשארה
שיעור קצר בפוליטיקה עכשווית - למרות שלוש שנים של מלחמה, חלק הארי של המנדטים עדיין מתחלק בין שני הגושים שהיו קיימים לפני 7 באוקטובר, וידועים יותר בשמם העממי "רק ביבי" ו"רק לא ביבי". בעוד הפוליטיקאים נשארו במלחמותיהם הישנות, סקרים רבים העלו את הרצון הלגיטימי של חלק גדול מהעם למשהו אחר - לשבירת הגושים. אותו אחוז, שמוערך פחות או יותר בעשרה מנדטים משמעותיים, הוא המטרה של מפלגות רבות שקמו לאחרונה כפטריות אחרי הגשם.
גנץ היה הראשון, אחריו קמו יועז הנדל וחילי טרופר ואז כזכור ארדן ואדלשטיין. בין היתר נזרקים גם שמות נוספים לחלל האוויר, ובהם אביר קארה, ירון זליכה, איילת שקד ועופר וינטר. כולם מתיימרים לשבור את השיטה הנוכחית, אבל לא מצליחים בדבר החשוב ביותר. הדבר אליו העם שואף אחרי שלוש שנים של מריבות, ושבצורה אבסורדית ארדן ואדלשטיין בחרו בו לשם המפלגה שלהם - אחדות. לא מדובר רק בדבר פורמלי לכאורה, אלא במשמעות אלקטורלית משמעותית. המפלגות לא מתאחדות בעיקר כי הן לא מצליחות להחליט מי יוביל את אותה "מפלגת הגוש השלישי" - וכרגע כל הסקרים מנבאים שבתצורה הנוכחית הן פשוט יגרמו למאות אלפי קולות מבוזרים ללכת לאיבוד מתחת לאחוז החסימה.
להוציא את ישראל מהבוץ
המפלגות מדברות גבוהה-גבוהה, אבל בינתיים, במקום שהשאיפה לאחדות תהפוך את אותם פוליטיקאים למפלגה אחת, הם רק ממשיכים להתפצל - ועל הדרך לזרוק עוד ועוד מנדטים לפח. במקום שה"גוש השלישי" יתכנס סביב המכנה המשותף הגדול שלו, הוא ממשיך להתפצל לעוד ועוד מפלגות קטנות. כך נוצר האבסורד הגדול: הציבור שמבקש לצאת מהמלחמה המתישה בין "רק ביבי" ל"רק לא ביבי" מקבל מהפוליטיקאים עוד מאותו דבר בדיוק - עוד מחנות ובעיקר עוד חוסר יכולת להתאחד.
ערב הבחירות, נראה שישראל נשארה עם אותה הבעיה. אם נחזור רגע לקהילה האתיופית, אולי כדאי לארדן, אדלשטיין, גנץ וכל שאר "הגוש השלישי" לקחת לעצמם גם מספר שבועות, לשבת בחדר אחד עד שיצא עשן לבן ולצאת עם רשימה אחת ברורה. לוותר על הקו הטיפשי של מי יוביל את אותה הרשימה, ולנסות להוציא את מדינת ישראל מהבוץ של עוד מערכות בחירות עם רשימת אנשים טובים שיבואו לעבוד באמת לטובת עם ישראל.