את השבוע האחרון התחלנו עם סערת הדחתו של האלוף אבי בלוט, שהפכה מהר מאוד לוויכוח האם דבריו של שר הביטחון ישראל כ"ץ בתוכנית "הפטריוטים" אכן נחשבים הדחה של אלוף מכהן, או שהנושא כבר סוכם מראש. קולמוסים רבים נשברו על הנושא, אבל בזמן שהדברים הובהרו הן מצד הרמטכ"ל והן מצד שר הביטחון - שמיהר להציג את בלוט כקצין מצטיין בעקבות הביקורת הקשה - כולם פספסו את הבעיה האמיתית באותו אירוע.
"להעיף את בלוט"
שכן דבריו של כ"ץ לא נאמרו בחלל ריק. הם הגיעו אחרי שאיתמר פליישמן דחק בו לפינה ודרש "להעיף את האלוף" משל היה שקית זבל שצריך להוריד לפח; הם לוו במחיאות כפיים מצד הקהל באולפן; ובעיקר - אחרי האירוע נשמעו תגובות רבות מצד גורמים המזוהים עם הימין, שכל מטרתן הייתה להשחיר את אותו "אלוף שמאלני וקפלניסט" ולשמוח על סילוקו.
אבל כדאי להזכיר משהו: בלוט גדל בציונות הדתית ובהתיישבות ונחשב במשך שנים לקצין הבכיר הימני ביותר. זה אותו אלוף שזכה לשבחים מצד ראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון, ושסמוטריץ' וסטרוק הציגו בעבר כמי שמבין את צורכי ההתיישבות ואת המציאות בשטח. למעשה, במשך שנים הוא היה בדיוק הדמות שרבים במחנה הלאומי רצו לראות בצמרת צה"ל.
מי שלא - נחשד ב"שמאלנות"
ואז, כמעט ברגע אחד, התמונה השתנתה. והסיבה למהפך היא שבלוט, לצד היותו מזוהה עם המחנה הלאומי, הוא גם קצין שומר חוק שמתנגד לאלו שמפרים אותו - גם אם העבריינים הם יהודים. זה לא משנה אם אותו קצין בכיר אחראי למיגור טרור ביהודה ושומרון ולחיזוק ההתיישבות הצעירה; ברגע שהוא מוקיע הפרות חוק מצד יהודים ופועל נגדן, יש מי שממהרים להפוך אותו לאויב.
וזו בדיוק הבעיה. מדובר בתופעה רחבה יותר שמאפיינת חלקים מסוימים בשיח הימני בשנים האחרונות: מעבר ממבחן של תוצאות, הישגים ומורכבות - למבחן של נאמנות מוחלטת. במקום לשאול האם אדם קידם את מטרות המחנה, נשאלת לעיתים רק שאלה אחת: האם הוא איתנו בכל נקודה ובכל רגע. ומי שלא - הופך מהר מאוד לחשוד ב"שמאלנות".
פייגלין מול סמוטריץ'
אחת הדוגמאות הבולטות לגישה האידיאולוגית הזו היא משה פייגלין. לאורך השנים הוא הציג תפיסה שלפיה מנהיגות אמיתית נמדדת בעמידה בלתי מתפשרת על עקרונות, גם במחיר פוליטי כבד. יש הרבה מה להעריך בגישה הזו - בסופו של דבר, פוליטיקה זקוקה לאנשים עם עמוד שדרה, שמוכנים להיאבק על רעיונות גדולים גם כשהדבר אינו משתלם בטווח הקצר - אבל לאותה גישה יש גם מחיר. פוליטיקה אינה רק שמירה על עקרונות, אלא גם היכולת לשנות את המציאות. לא סתם קראו לה "אמנות האפשר" - לא ללכת עם האידיאולוגיה עד הסוף, אלא לדעת איך לנווט בשדה הפוליטי כדי להשיג את המקסימום האפשרי.
למול הגישה של פייגלין אפשר למצוא את זו של סמוטריץ', שספג ביקורת מימין כאשר בחר להישאר בממשלה ולקדם את סדר היום שלו גם כשלא כל דרישותיו התקבלו. אפשר לחלוק על דרכו - אני עצמי עשיתי זאת לא אחת - אבל הוא הציג משנה סדורה: אם המחיר של ישיבה במערכת הפוליטית הוא ויתורים מסוימים, אך התוצאה היא קידום ההתיישבות, הרחבת בנייה, הסדרת יישובים וחיזוק האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון - זו אינה בהכרח כניעה, אלא בחירה אסטרטגית.
עדיף ציפור אחת ביד
וזו גם הנקודה שחסרה בדיון סביב אבי בלוט. אם אדם שנתפס במשך שנים כמי שמקדם את האינטרסים של המחנה הלאומי יכול להפוך ביום אחד ל"שמאלן" רק משום שאינו עומד בכל דרישה אידיאולוגית - ניתן רק לדמיין מי יהיה הבא בתור.
בסופו של דבר, המבחן של מחנה אידיאולוגי אינו רק ביכולת לזהות אויבים מבחוץ, אלא גם ביכולת להכיר בשותפים מבית. אם כל מי שלא עומד במבחן הנאמנות הרגעי הופך מיד לאויב, לא נישאר עם הנהגה שמסוגלת לשנות מציאות - אלא עם מרדף בלתי נגמר אחרי טוהר אידיאולוגי. הימין הישראלי לא צריך לוותר על העקרונות שלו, אבל הוא חייב להבין שעדיף ציפור אחת ביד - משתיים על העץ.