דמותו המונפשת של גלעד קריב, חבר כנסת מטעם מפלגת "הדמוקרטים" ורב רפורמי, יושבת על כיסא מוזהב. מאחוריו דגלי פלסטין. לצידו חזירים ורצועות בייקון, ומעליו הכיתוב - "גלעד 'בר מצווה לכלבים' קריב".
הסצנה הזו הופיעה בסרטון שהעלתה לרשתות החברתיות מפלגת "הציונות הדתית", בשבוע שחל בו תשעה באב. תראו, אין לי שום בעיה עם ביקורת נוקבת. אפשר להביע הסתייגות מהנכונות של חברי מפלגת "הדמוקרטים" לנסיגות מארץ ישראל, אפשר להצביע על חוקים מזיקים שקידמו, על עמדות שהביעו ביחס למלחמה ולרשות הפלסטינית, ועל הצורה שבה רבים מהם בחרו לתמוך במחאה נגד הרפורמה המשפטית בשנתה הראשונה של הממשלה. אבל יש הבדל בין ביקורת עניינית ובין התנהגות בזויה. וקריקטורה של גלעד קריב יושב ליד חזירים, והרמיזה כאילו הוא עורך בר מצווה לכלבים, חוצה את הגבול.
בזמן מאבק פוליטי כל האמצעים כשרים
מפלגת "הציונות הדתית" נושאת בגאון מסרים של אחדות, אמירות כמו "ביחד ננצח", מתיימרת לאהוב כל יהודי. משום מה נראה שכשמדובר במאבק פוליטי, המסרים המאחדים נשכחים וכל האמצעים כשרים. הגמרא במסכת בבא מציעא (נ"ח ע"ב) אומרת ששלושה יורדין לגהינום ואינם עולים, ובכללם המכנה שם רע לחברו. מישהו מכיר היתר לעבור על איסור הלכתי מפורש בשם מאבק פוליטי? גם הלכות לשון הרע מלמדות בצורה ברורה - אסור להגזים, לנפח, לצייר אנשי קש. זה יוצא מגדר "ועשית הישר והטוב".
אדם יכול להסתייג באופן מוחלט מהעמדות ומהמעשים של פוליטיקאים מסוימים, ועדיין לחלוק בצורה עניינית ומבלי להיגרר לביזוי והשפלה. הגמרא אומרת שהלכה נפסקה כמו בית הלל, בין השאר כי הם הקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם. הם נהגו כבוד זה בזה. מתי הורינו לעצמנו היתר להפסיק לנהוג כבוד ביריבים פוליטיים?
ערב תשעה באב תשפ"ו, השאלה "על מה אבדה ארץ" עוד מהדהדת בחללו של עולם. בכנס "ועידת הימין" של תנועת תקומה, שנערך בתשעת הימים, נשא דברים בפאנל קומיקאי ופודקאסטר ימני בשם אורי מלמד. בין השאר הוא אמר שם על השמאל: "אנחנו לא לוקחים אחריות על המחלה שלכם. אתם חולי נפש, תתמודדו... מלחמת האחים היא עליכם, לא עלינו". הקהל מחא כפיים והריע. כאילו אכפת לנו אם האשמה על החורבן מגיעה מהצד של קמצא או של בר קמצא.
לחזור לתורתו של הרב קוק
האשמה על התנהגות בזויה ברמה האישית בשם הפוליטיקה לא נופלת על צד אחד של המפה, כמובן. ראינו בחודשים האחרונים מתמודד בפריימריז מטעם "מרצ" שהשתמש בבינה מלאכותית כדי להפשיט נשים מכיסוי הראש שלהן ולייצג הרס של מוסדות דתיים. ראינו את מרדכי דוד, דמות שעלתה לגדולה בזכות איומים והטרדה של אנשי ציבור ועיתונאים, מקבלת חיבוק מהממסד. ראינו שפה משתלחת של פוליטיקאים שמזהמים את האטמוספירה הציבורית בשם המאבק, כאילו כל הנורמות המוסריות בטלות כשמדובר בהתמודדות פוליטית.
ברוח הימים האלה, אני מקווה שנשכיל לחזור לתורתו של הרב קוק זצ"ל - זו שהתעקש למצוא את הטוב בתנועות יריבות, שהתאמץ לחפש את השורש בקדושה של מה שנראה רחוק ממנו, שהאמין שיש דרך לחלוק מתוך כבוד והערכה.
הכותב הוא בעלים של חברה לייעוץ כלכלי.