בין הסיפורים שנשלחו אליי בשבעה של סבא מארי, הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, הלך איתי במיוחד סיפורו של לוחם: ראש הישיבה ליווה אותו, ועודד אותו להתחרט על פעולה לא רגישה שעשה בעזה ולספר לוועדה של הפרקליטות הצבאית את שנעשה. צה"ל - שמוסריותו נשענת על פקודותיו המחמירות, על פרקליטיו המבררים ועל חייליו יראי השם ויראי החטא - נלחם, כפי שראה כל העולם בשמחת תורה תשפ"ד, בחיות אדם שחיי אדם וכבודו גורמים להם אי-נחת. ואף על פי כן לימד סבא מארי את תלמידו: כשאתה נכנס בגבולו של אחר, ואולי יש שם חף מפשע, התורה דורשת רגישות וזהירות שלא לפגוע בחלש לשווא.

כששמעתי את דברי הרב לנדו - "אם המדינה שולחת אנשים, חיילים, לשם כבוד המדינה, והורגים אנשים, גם זה מותר? רצח ממש" - נעתקה נשימתי. למדנו בישיבה שירי לשם רווח כלכלי או כבוד גרידא אסור; אבל גם שחובת הרגישות והזהירות לא להחליש עושי מצווה מוטלת על בני התורה האומרים אותה. משבאו הדברים בגבולי, ליבנתי אותם - והרי לפניכם מדוע מצביעים הם על חוסר עיון בסוגיות מוסר המלחמה.

ראשית, הדברים נאמרו בטרם עיון במפורסמות. הסוגיה נדונה לפני למעלה מארבעים שנה בכרכי תחומין ד-ה משלוש זוויות: סבא מארי מתוך משנת הרמב"ם - אותו רמב"ם שעליו נסמכו הדברים; הרב יעקב אריאל מתוך משנת הראי"ה; והרב אהרן ליכטנשטיין מתוך מסורת בריסק. שלושה שעמדו בקשרי תורה עם גדולי הדור שהציבור החרדי חב להם את עולמו - הגרש"ז אויערבאך, הגר"מ פיינשטיין והגרי"ד סולובייצ'יק. יש מחלוקות של ממש בין הגישות: אף אני איני מקבל את הקריאה הפשטנית ב"פשטו ידיכם בגדוד" (ברכות ג ע"ב) כאילו התירה תורה שפיכות דמים לצורכי פרנסה, וסבא מארי האריך בגישה המצמצמת כל מלחמה לגדרי הצלה בלבד (תחומין ד-ה; שו"ת מלומדי-מלחמה).

מלחמתה של תורה מחייבת לימוד הדברים והשבה עליהם; פסיקה בהתעלם מהם אינה דרכה של תורה. וגם עיון למעשה נדרש: הרבנים הצבאיים לדורותיהם העלו את שיטתם על הכתב, מ"משיב מלחמה" של הרב גורן ועד "קשרי מלחמה" של הרב אייל קרים. כותב שורות אלו נועץ מאות פעמים ברבנים צבאיים - שאף הם לא היססו להתקשר או לבוא אל סבא מארי לקבל הדרכה. זכה להביא להריגת אויבי ישראל, וזכה לא פחות להציל נפשות מן העמים סביבותינו שלא היה מקום לפגוע בהן.

התורה עצמה אומרת שהיא עוברת לגור אצל מי שהגיע למלחמה. כתב הרמב"ם (מלכים ז, ד): "ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה, מתקנין את המערכות ופוקדין שרי צבאות בראש העם. ומעמידין מאחורי כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים וכשילין של ברזל בידיהם, והרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו - שתחילת ניסה נפילה". הרי בהלכה אחת סדר שלם של שלטון התורה בצבא: תחילה שבים כל השבים; אחר כך ממנים שרי צבאות בראש העם - מתוך מי שנשאר ועל מי שנשאר; ולבסוף ניתנת במערכה עצמה סמכות נפשות ממש, בלא בית דין ובלא התראה - כי הצלת המחנה כולו תלויה בהכרעה הנעשית שם, בשעת מעשה. ואלו מקראות מפורשים בפרשת שופטים: "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ", ומיד בסמוך: "וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם" (דברים כ, ח-ט). סמיכות הכתובים היא היא הדין: התורה התירה למי שירא להילחם ולהכריע - לשוב; אך השב הוציא עצמו מן המינוי, וממילא מן ההכרעה. אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו: לשוב לביתו ולבקש לפקוד שרי צבאות מרחוק.

וכשגלתה כנסת ישראל לא ויתרה על היסוד אלא יישמה אותו כפי מצבה: הברורים שנבררו בהסכמת הציבור דנים אף דיני נפשות, לגדור פרץ שלא יהא העולם הפקר (שו"ת הרשב"א ח"ג סי' שצג). וכסף הקדשים (חו"מ סי' א) מדגיש שסמכות זו נתונה אף לשוטר שאינו יודע לדון על פי התורה - הרי שאין המינוי תלוי בידע תורני דווקא, אלא בהסכמת הציבור ובנשיאת האחריות במקום. הקהילה היא המחנה של הגלות, והברורים - שרי הצבאות שלה. על היסוד הזה, המתועד בספר "העונשין אחרי חתימת התלמוד" לר"ש אסף, עמדו קהילות אשכנז וספרד, ועליו עומדות עד היום קהילות בני ברק וקרית ספר, על תקנותיהן, גבאיהן וכפיותיהן. המפקד הפועל על פי הוראות פתיחה באש שקבעו ממונים בהסכמת הציבור - מינויו מינוי, והכרעותיו בשעת מעשה דין הן, לא רצח. והקורא לזה רצח, לא על צה"ל בלבד הוציא לעז, אלא על שדרת ההנהגה של כנסת ישראל בכל דורותיה.

וכאן העיקר: התורה אינה שבה הביתה עם השבים. מקום שבני תורה אינם באים אליו - אין הנהגת התורה שבו בטלה, אלא מתכנסת היא אצל מי שכן בא, המקיים בגופו "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" ועזרת ישראל מיד צר. מי שמקיימן - בו בחרה התורה להנהיג את מלחמתה.

שמעתי טוענים: התורה הנלמדת בבית המדרש היא המגינה על הלוחמים, כדברי חז"ל "אלמלא דוד שעסק בתורה לא עשה יואב מלחמה" (סנהדרין מט ע"א). אלא שהסוגיה דו-סטרית - "ואלמלא יואב שעשה מלחמה לא עסק דוד בתורה" - שותפות ששני צדדיה נושאים בעול. ומיהו דוד שבסוגיה? מי שיצא בראש המחנה כל ימיו, עד שהשביעוהו אנשיו 'לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל' - הם עצרו אותו, בגלל זקנתו ומחלתו, לא הוא את עצמו. ומה טיבה של תורתו המגינה? שמעו נא מה שהעיד הוא עצמו על מחלתו ועל חולשתו: "קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי. נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" (תהלים קל). השומר שמשמרתו כלה עם אור ראשון - כל כוחותיו, כוחות הגוף וכוחות הציפייה, מכוונים אל הבוקר; ואומר דוד: נפשי לה' יותר מזה.

מניין ידע למדוד כך את נפשו? מן המשמרת עצמה: שם ראה שמצוות השמירה על ישראל גוברת אצלו על החשש ועל העייפות, וידע שרק תקוה אמיתית לדבר ה' עשאתו חולה לדברו. מי שלא עמד מימיו במשמר אינו יודע מה שומרים מצפים. על תורה כזו - של מי שבירר את רצון ה' במציאות של מסירות נפש על ישראל - נאמר "אלמלא דוד". ללמוד מדוד פטור מן המחנה: אין לך רפורמה גדולה מזו.

פסק החתם סופר (בחידושיו לב"ב ח) שבמלחמה על הגנת ישראל אף תלמידי חכמים יוצאים, הוא מנמק זאת בשיטת רש"י המבחין בין פעולות שגרתיות כמו בנין החומה לבין פעולות הדורשות את חכמת תלמידי החכמים כמו חיזוקה מבחוץ.

"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ... וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" - ההגנה הרוחנית שהתורה מכירה בה שוכנת בקרב המחנה, מתוך קדושתו מבפנים.

אילו נעצרו דברי הרב לנדו באמירה שאין היתר למלחמת כבוד - היינו חותמים עליהם. אבל מכאן ועד הקביעה המזעזעת שהמפקד בשטח הורג בלא משפט - ארוכה הדרך.

השאלה אם מלחמה לשם "גדולתו ושמעו" של מלך היא כבוד גרידא, או שבמציאותה של ישראל הכבוד עצמו הוא ההרתעה וההרתעה היא ההצלה - שאלה אמיתית היא; אך כל אוחז בנשק יודע שהאבחנה דקה מן הדקה ואינה נחתכת מראש. דווקא משום כך נדרשים בשדה הקרב אנשים שיראתם קודמת לחכמתם, המבררים את הדין כחוט השערה בשעת מעשה - ולא מנגד. מרחוק קל להכריז "רצח"; מקרוב צריך להכריע בין חיים לחיים.

לפיכך נקרא לציבור החרדי: חילכם לאורייתא! בואו והביאו את תורתכם וסברותיכם אל השטח, בררו עמנו את הדין כחוט השערה - שכל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא.