יום שישי הגיע, ובשביל חברי הכנסת מקואליציית נתניהו - אין ספק שהוא בא בדיוק בזמן. אחרי שבוע ארוך של מרתון על הצבעת חוקים שנויים במחלוקת, נראה שכלל תומכיו של ראש הממשלה ישמחו לנצל את שבת הקיץ הארוכה הזו כדי לקדם בברכה את פיזור הכנסת המבורך. אבל נראה שהשבוע האחרון לא רק שפגע בעם ישראל עם חוקי אי השוויון המחפירים שהועברו בו - אלא גם באינטרס הכללי של קואליציית נתניהו הבאה, במידה ותקום.
העם היה עם נתניהו
ראש הממשלה כבר הבין שאת הבחירות הבאות הוא לא יוכל לקיים סביב הנושא החביב עליו - ההבטחה לביטחון. האיש שבמשמרת שלו קרה האסון הגדול ביותר במדינת ישראל לא יוכל להתחייב יותר לנושא השמירה על אזרחי המדינה, ולכן הוא פונה לאפיקים אחרים. המינורי שבהם הוא ההבטחה כי מתנגדיו ילכו עם המפלגות הערביות כדי להקים ממשלה, בעוד הנושא המרכזי אליו נתניהו מכוון הוא המאבק במערכת המשפט - מאבק שרק התחיל בקדנציה הזו עם הדיבורים על הרפורמה של יריב לוין שנכשלה, ועתיד להתעצם ביתר שאת במידה ויצליח להקים שוב ממשלה.
והעם היה עם נתניהו. הציבור הימני זעם על שופטי בג"ץ ועל היועצת המשפטית לממשלה שמסכלים שוב ושוב את עבודת נבחרי הציבור שבחרו ותוקעים מקלות בגלגלים. בעיני תומכי נתניהו, גלי בהרב מיארה, גיל לימון ויצחק עמית הם האשמים המרכזיים בכך שמדיניות ממשלת הימין על מלא לא מתממשת, ושהם בלבד הסיבה שאין במדינה ביטחון ושגשוג.
האפליה זועקת לשמיים
כל עוד הוויכוח עסק בעילת הסבירות או בסוגיות חוקתיות מופשטות, היה קל יחסית לשכנע חלקים גדולים בציבור שבג"ץ מתערב יתר על המידה. אבל כשההתערבות נועדה למנוע חוק שיוצר הבחנה ברורה בין אזרחים על בסיס השתייכות מגזרית, הדיון כבר נראה אחרת. והשבוע האחרון תקע דווקא מקל בגלגלי התוכנית של נתניהו - שכן הוא הראה לעם כמה בג"ץ הכרחי אחרי הכל, מול ממשלה שמקדמת אי שוויון ממניעים פוליטיים.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא החוק שנועד למנוע מעצרי עריקים. אמנם בקואליציה וערוציה הציגו את זה כחוק שימנע "מרדף אחרי לומדי התורה", אבל כל אדם שעיניו בראשו רואה את האפליה שזועקת לשמיים בכך שעריק דתי לאומי או חילוני יילקח למעצר, בעוד אחיו החרדי יוכל להמשיך את חייו כרגיל. אפשר להמשיך עד מחר ולומר שהמעצרים לא מועילים לגיוס חרדים - אבל ההכרזה בראש חוצות את מאמרו של ג'ורג' אורוול - כל האזרחים שווים, אבל יש אזרחים ששווים יותר - צורמת בעין גם למצביעים האדוקים ביותר של נתניהו.
חיזוק כוחו של בג"ץ
וכאן נכנס בג"ץ לתמונה. כמעט באותו הרגע שהחוק עבר בקריאה שנייה ושלישית במשכן, העתירות כבר הוגשות ובג"ץ החליט להקפיא את המהלך. אותם שופטים בגלימות שהוצגו בעיני העם כשטן בהתגלמותו חזרו לתפקידם בתור המגן על העם מפני החלטות שערורייתיות של רוב נבחרי הציבור, וכשהדבר קורה כל כך קרוב לבחירות - המהלכים האלו יכולים להתברר כקריטיים לראש הממשלה.
זה לא אומר שאין מקום לרפורמה במערכת המשפט. להפך. גם מי שסבור שבג"ץ הרחיב לאורך השנים את כוחו יתר על המידה, או שיש צורך להסדיר מחדש את יחסי הכוחות בין הרשויות, יכול להחזיק בעמדה הזו. אבל רפורמה משפטית יכולה להתקדם - ולשמש כמצע לבחירות - רק כשהיא נתפסת כניסיון לתקן את המערכת, ולא ככזה שנועד להכשיר מהלכים פוליטיים שנויים במחלוקת או לעקוף כל ביקורת על הממשלה.
וזו אולי האירוניה הגדולה של השבוע האחרון. אם נתניהו באמת רוצה לשכנע את הציבור שיש צורך להילחם במערכת המשפט, הדרך הגרועה ביותר לעשות זאת היא לקדם חוקים שרבים תופסים כבלתי שוויוניים ואז להציג את בג"ץ כאויב כשהוא עוצר אותם. במקום לחזק את הטענה שהמערכת זקוקה לתיקון, הוא מעניק לה פעם אחר פעם את ההזדמנות להצטייר כמבוגר האחראי שמגן על הציבור מפני כוחו של הרוב. אם זו תהיה אסטרטגיית הבחירות שלו, ייתכן שהוא דווקא ירחיק את הציבור מהמטרה שהוא מבקש לקדם.