הטור השבוע יהיה קצת שונה, מהסיבה הפשוטה שבניגוד לטורים הרגילים שלי בהם אני מצביע על בעיות - הפעם הכיוון שלו יהיה אופטימי. בשביל להצליח להגיע לרגע הזה, נצטרך להתמקד בשני הקווים המובילים באסטרטגיה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לבחירות הקרובות, להבין מה המשמעות העמוקה שמאחדת בין שניהם - ומה זה אומר עלינו.
מבין את הלך הרוח הציבורי
על דבר אחד אני חושב שכולם - תומכי נתניהו ומתנגדיו - יכולים להסכים: ראש הממשלה מקדים בפוליטיקה את כל שאר יושבי כנסת ישראל בכמה מהלכים. אלו שתומכים בו כמובן יעריכו אותו בעקבות כך ואלו שלא סובלים אותו ישתגעו איך הוא מצליח להישאר בכיסא באמצעות תמרונים פוליטיים, אבל אי אפשר להכחיש שהאיש מצליח להבין את הלך הרוח העמוק בציבור הישראלי ולתמרן לפיו. כי אם יש דבר אחד שנתניהו הוכיח לאורך השנים, הוא היכולת לזהות מה האזרחים רוצים ולתרגם את זה למהלכים פוליטיים. לכן גם אם יש למהלכים האלה שיקולים נוספים, כדאי לשאול מה הם מלמדים על מצב הרוח של הציבור.
וכשמסתכלים על שני הדברים שראש הממשלה מבקש לקדם כעת - אפשר לזהות סנטימנט שאולי אנחנו עוד מכחישים שנמצא בקרבנו. הדבר הראשון הוא נושא הממשלה הרחבה עליו הצהיר נתניהו במסיבת העיתונאים שהתקיימה במוצ"ש האחרון. עמית סגל, הפרשן הפוליטי של חדשות 12, זיהה כי אין כוונה בדבריו של ראש הממשלה להקמת ממשלת אחדות דווקא - אלא "ממשלת ימין" כפי שהוא מגדיר אותה, כשכל מי שרוצה להצטרף מעבר מוזמן. אז למה, לפי סגל, נתניהו בוחר ברטוריקה הספיציפית הזו? כי הוא מזהה בסקרים שהציבור משווע לזה. אחרי שלוש שנות מלחמה, הציבור בישראל שואף לאחדות, וזו נקודה חיובית ראשונה.
המערכת תקום ותיפול על אנשים חדשים
הנקודה החיובית השנייה מתבטאת כאמור במהלך השני שראש הממשלה מנסה לקדם, והוא נושא השיריונים במפלגת הליכוד. לפי הדיווחים, נתניהו מנסה להשיג לעצמו לפחות עשרה שיריונים ב-40 המקומות הראשונים במפלגה, ואף שקל לבטל את הפריימריז ולהחליט בעצמו מי ישובץ ואיפה. כל הפרשנים מסבירים את המהלך מתוך הבנה רחבה של ראש הממשלה שצריך להביא אנשים חדשים מבחוץ ולרענן את המערכת, מתוך תחושת מיאוס.
ושוב, כשנזכרים שהצעד הזה ככל הנראה נובע מתוך הבנה של הסנטימנט הציבורי, גם כאן אפשר לנשום קצת לרווחה - הציבור מאס בפוליטיקאים הישנים, אחרי שראה אותם יושבים במשך קדנציה שלמה ולא מצליחים לקדם כמעט כלום מעבר לצעקות מעל דוכן הכנסת על "קיפוח" ועל "היועמ"שית". אזרחי ישראל מעוניינים להכניס לשורות המשכן אנשים שהוכיחו עצמם בחוץ ויבואו עם ערכים חדשים - כדוגמת האב השכול חגי לובר שהצהיר השבוע שירוץ בראש מפלגה חדשה או אימו של החלל האחרון טליק גואילי עליה מספר מפלגות נלחמות.
הפוליטיקאים מתאימים עצמם אלינו
אעז אפילו ואומר, שזו בעיניי תהיה נקודת המפתח בבחירות הקרובות. מעבר לציבור המתנדנדים, הקואליציה והאופוזיציה יילחמו על להוציא אנשים מהבית כדי להצביע, שכן אחוזי הצבעה נמוכים יגרמו להתרסקות המפלגה. ומה יגרום לאותו קהל לצאת לקלפי אחרי שראה את נבחריו כושלים שוב ושוב - בין אם בלקדם מדיניות ובין אם בלהחליף את הממשלה? אנשים חדשים, ותקוות חדשות.
אם זו אכן רוח התקופה, אולי יש כאן סיבה נדירה לאופטימיות בעקבות ההוכחה שאחרי שלוש שנות מלחמה - הציבור השתנה. אני לא חושב שכל אדם עם קצת זיכרון פוליטי מחזיק יותר מדי מהבטחותיו של נתניהו - הרי הוא הבטיח אחדות גם בנאום הניצחון שלו בבחירות 2022, וראינו כיצד נראתה הקדנציה האחרונה - אבל אם הציבור באמת ידרוש פחות שנאה וקיטוב אלא יותר אנשים שבאו לעשות ולא רק לצעוק, גם הפוליטיקאים ייאלצו להתאים את עצמם אליו. בסופו של דבר, הם אולי מובילים קמפיינים - אבל אנחנו אלה שקובעים איזה קמפיין משתלם לנהל.