אפשר, וצריך, להאמין גם בספרא וגם בסייפא. על הברכיים האלו חונך ציבור שלם. האידיאל המושלם. זו לא פשרה, זו הדרך לכתחילה. כך היה צריך להיות, וכך באמת חיים עשרות אלפי לוחמים ותלמידים. אבל מנגד, למציאות יש נטייה לצמצם את האידיאלים המורכבים ביותר לרגע אחד בינארי ואכזרי: הרגע שבו צריך להצביע.
בסופו של דבר יש רק שני כפתורים
בסופו של דבר, באולם מליאת הכנסת אין גם וגם. יש רק שני כפתורים : כפתור בעד וכפתור נגד. ברגע הזה, כל המילים היפות על גשרים ועל שילובים נופלות, והשאלה ניצבת קרה ואכזרית: האם אתה מצביע בעד חיזוק ההשתמטות שעוטה על עצמו כסות בשם יפה של "לימוד תורה", או שאתה מצביע בעד עידוד גיוס ושותפות אמיתית בנטל?
נכון, יגידו המסנגרים על ההצבעה, זה נורא קשה. זה ממש כמו לבחור בין אבא לאמא. איך אפשר לדרוש מאדם דתי או אפילו רק מאמין, שאוהב את התורה ומוקיר את לומדיה, ללחוץ על כפתור שנתפס כ"נגד" התורה? אבל עם כל הכבוד לקושי הרגשי, אתמול התקיימה הצבעה. לוח התוצאות לא מקבל התלבטויות, הוא דורש הכרעה. על איזה כפתור בחרתם ללחוץ?
לבחור באמא או אבא, או אמא של מישהו אחר
וכאן בדיוק טמונה הבעיה העמוקה, השבר הזהותי האמיתי. מי שהצביע אתמול בעד "חוק יסוד לימוד תורה" אולי שכנע את עצמו שהוא עשה את הבלתי נמנע ובחר ב"אמא" (התורה) על פני ה"אבא" (המדינה והצבא). אבל האמת המרה היא שהוא בחר באמא של מישהו אחר.
בבחירה הזו, נציגי הציונות הדתית והמפלגות האמוניות היו מוכנים להקריב את "מוסר אביך" שלהם - אתוס השירות, ההקרבה והערבות ההדדית שעליו קמה ונופלת הציונות, רק כדי לאמץ אל חיקם את "תורת אימך" של הציבור החרדי. תורה שבתפיסתה הנוכחית והפוליטית, מנתקת את עצמה מהחובה להגן על העם והארץ בגוף.
העוול החמור ביותר
מי שלחץ אתמול על כפתור הבעד והעביר את החוק, לא הגן על לימוד התורה הציוני -דתי, שמעולם לא דרש פטור גורף מחובה לאומית. פשוט ויתר על זהותו שלו, כדי לשרת תפיסת עולם שזרה לו לחלוטין. והעוול החמור יותר - שלא בשמה הציבור שלח אותו לשם.