בזמן המיוחד שבו 'רזא דשבת' רק מתחיל, יודעת מי שצריכה לטבול במקווה כי תמצא בו תור ארוך. מי שעמדה שם בליל שבת מכירה היטב את התור הזה, ואת סדר הטבילה - ראשונות הספרדיות, אחריהן האשכנזיות, בשל הבדלי פסיקה. רוב המקוואות פתוחים למשך כשעה אחת בימי שישי בערב, כשלהלכה הפתיחה היא כשעדיין "בין השמשות" והסגירה היא כבר לאחר "צאת הכוכבים". בשל עמדות הלכתיות שונות לגבי המפגש בין הלכות שבת לבין הלכות נידה הנחתמות בטבילת הטהרה, ישנה פסיקה שונה לספרדיות (ע"פ הרב עובדיה) ולאשכנזיות (ע"פ הרמ"א).
טבילה במקווה היא אירוע המתקיים וחוזר על עצמו לפי מעגלי זמן שונים בגופה של האישה. יש מי שתפגושנה באופן נדיר טבילה בליל שבת ויש מי שמעגל הזמן שבגופן יניב טבילה תדירה בלילות שבת. יש מי שמחבבות ביותר את הטבילה בזמן הזה בשל הקשר בין תפיסת השבת שמבעד ל"שיר השירים" לבין הגילום למעשה בחיי הזוגיות. יש מי שהתלכדות האירועים לא נוסכת בהן בהכרח חוויית קודש והן מתמודדות עם עומס ההכנות - באופן מעשי ורגשי. כולן מקוות לטבול בנחת.
אישה שטובלת בליל שבת מתמודדת עם מתח כפול
מעל לעשר שנים התנדבתי כבלנית, בעיקר בירושלים, ואני יודעת שהמאמץ של טבילה בליל שבת נחלק לכמה מעגלים. הטובלות נושאות מתח כפול - הכנה לשבת והכנה תודעתית לחתימת תקופת הנידות בלוח זמנים דחוס. כשהן כבר בתוך בית הטבילה, התחושה היא שלצד בקשת הנינוחות אפשר גם לשמוע את השעון רץ - בבית מחכים לקידוש, לסעודה, לאמא שתשוב לילדים שעוד ערים ואולי יש אפילו אורחים. ביניהן גם הבלניות, שגם הן טרחו בערב שבת ומשאירות את המשפחה לבד ויוצאות לסייע לטובלות בחלון זמן צר. זו הבוחרת לשמש כבלנית, בין בחול בין בשבת, עושה זאת בשל תחושת שליחות של סיוע ברגע המעבר העדין הזה. בלניות פוסעות בלילות שבת, ממש כנשים הטובלות, בחום ובכפור, עם לחות או רוחות עזות ואינני יכולה לשכוח גם את לילות השבת עם השלג וסכנת ההחלקה. הסיוע בעת הטבילה מתנהל בלוגיסטיקה עדינה: קודם טובלות הספרדיות בזמן שבו שבת עוד לא נכנסה רשמית ולכן טבילת כל הגוף במים חמים אפשרית ב"בין השמשות", ולאחריהן האשכנזיות הטובלות במכוון בזמן הנכון כשמלאו ימי ספירתן וכבר יצאו הכוכבים.
ההנחה הבסיסית של אישה בלכתה למקווה, בימינו, היא שהדבר אמור להיות מוסתר ויש להשתדל שאף אחד חוץ מבני הזוג לא ידע בשל מידת הצניעות. נשים רבות אף מוצאות עצמן ממציאות סיפורים רק כדי שלא יוודע לאן הן יצאו, בעיקר בלילות שבת. אותה אווירת סודיות אפופת מבוכה, מעוגנת בבסיסה במקורות הלכתיים. הסתרת הטבילה היא עניין של פסיקה ואורח חיים אשכנזי (בעקבות הרמ"א) יותר מבמסורת הפסיקה הספרדית. בקרב עדות המזרח רווח בעבר נוהג שאימהות לוקחות עימן את הפעוטות והילדות לטבילה - נוהג שכיום פחות מקובל, ואם הוא מתרחש, הרי זה בעיקר בליל שבת.
נשים המבקשות שלא לפרסם את דבר טבילתן חוששות בליל שבת יותר מאשר בימות החול - שכן זה הזמן שבו מתקבץ הציבור ובהרבה קהילות, באופן טבעי, היוצאים מבית הכנסת מתעכבים בשיחות של נועם שבת וחדוות המפגש לאחר ימי העמל. בה בעת, אלו הפוסעות בשביל היוצא מן המקווה מקוות שלא יבחינו בהן. לכן, יש להבין כי כל החלטה לאחר את הטבילות אל הזמן הסמוך לגמר התפילה מגדילה את הסיכוי שהקהל היוצא מבית הכנסת יפגוש את היוצאות מבית הטבילה. נוצרת מבוכה הדדית, ובעיקר נפגע הסתר שהטובלות מבקשות לשמור עליו.
נשים נדחקות אל תוך חלון זמן צפוף ולחוץ
עם הדיווח מבני ברק, שלפיו אין מתאפשרת טבילה בערב שבת עד לאחר צאת הכוכבים, גם לנשים הנוהגות לפי הפסיקה הספרדית, משתמע כי נוצר קושי חדש ונוסף על הטובלות. המדיניות הזו כופה זמן אחיד השונה מהמקובל, ופוגעת לא רק בזכות לטבול לפי המנהג. המדיניות גם מעמיסה על מערכת עדינה ממילא: אל אותו חלון זמן צפוף נדחקות נשים נוספות, החשות את הלחץ - ועימן הבלניות. מציאות זו מובילה - כפי שמעידות בעיר - נשים אל מבוכה, ויש מקום לשער שאף אל דחיית הטבילה למוצאי שבת.
בית הטבילה אמור לאפשר, לא להכביד, ולא להעמיד אישה במצב שבו עליה לסטות ממנהגה ביחס לזמן הטבילה או ביחס להסתרה או, ביחס לשני האספקטים. הטובלות והבלניות, ראויות להמשך ניהול זמני מצוות הטבילה בלילות שבת כדרך המסורתית מאז כינון המקוואות המוסדרים, וללא כל שינוי בסדרי המנהג וההלכה.
נשים חסרות בקבלת ההחלטות על חייהן שלהן
בהקשר של המצב הנוכחי שפורסם ביחס למתרחש במקוואות בבני ברק בליל שבת, הרי שיש לזכור כי הפסיקה שהגיעה מבעד למועצה הדתית חסרה נוכחות של נשים ששותפות בפסיקה ההלכתית. רבניות המשיבות בהלכה, מכירות את ביצוע ההלכות מתוך בקיאותן הלמדנית, מן השאלות הרבות המופנות אליהן, וגם מחייהן שלהן. חסרה גם נוכחות של בלניות בעלות סמכות, שכן תיאוריהן את המתרחש במקווה משמעותיים ביותר. רק מתוך שקלול מלא של התמונה אפשר לקיים דיון והכרעה הנוגעים לציבור הטובלות. לבלנית יש ידע החורג מן הספרות ההלכתית - היא מכירה את מקומות החשש, המרחב הבטוח, הבטחון העצמי וחוסר הבטחון, הריטואלים האישיים והחידוש ואת הביטוי האישי. עולם התורה משותף לגברים ולנשים, גם אם יש שוני בחיוב במצוות. המקרה הנוכחי בבני ברק מדגים כיצד החיים הדתיים מבטאים מחיר ברור כשאין הכללה של נשים כסמכות הנובעת מבקיאותן הלמדנית והביצועית.
נשים מבקשות לממש את התור בזמנו ולטבול כדרכן במקווה, בכל ערב, כשותפות בעלות מחוייבות ושיקול דעת בתורה. תפקיד הבלנית במקווה הוא להיטיב, להקל ולאפשר את חוויית הטבילה כחיובית, טובה, מותאמת והולמת את צרכיה ויכולותיה של הטובלת. כל זאת על מנת שהטובלת תקיים את המצווה על פי דרכה, בהתאם למנהגיה ואורחותיה, ותשוב לחיי ביתה, לחיים זוגיים מלאים, בטהרה, ובנפש חפצה