​אני יושב בגינה הציבורית, שומע הורים קוראים לילדיהם: קים, יאן, ריין, טאי וקאי. הצלילים האלה הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מהנוף המקומי שלנו. אני לא קובע זאת, וסביר להניח שכל הורה ייתן הסבר אחר, אבל אצלי בראש מתגנבת מחשבה - האם יש סיכוי שאנחנו מנסים להכין אותם לחיים גלובליים? האם ייתכן שאנחנו מקווים ששם קליט, כזה שקל לבטא בכל נקודה על הגלובוס, יסלול להם דרך חלקה יותר לקריירה בינלאומית או להצלחה ברשתות החברתיות?

​המחשבה הזו מלווה אותי גם מחוץ לגינה, אל שגרת העבודה שלי, שמפגישה אותי מדי יום עם קולגות מרחבי העולם. שם, על מסכי הזום ובאימיילים, פתאום מתבהר לי כמה הניסיון הזה ייחודי לנו. ההודי נשאר הודי, הצרפתי צרפתי, ואף אחד מהם לא מנסה לשנות את שמו או לעבוד שעות נוספות על מבטא שיסתיר את שפת האם שלו. רק אנחנו, הישראלים, מרגישים צורך כמעט כפייתי להשתלב, להיטמע, להישמע "בני המקום" בכל מקום אליו אנחנו מגיעים.

להחזיק משמעות יהודית בתוך המעטפת הכי אמריקאית

​אגב, באותן שיחות עבודה בינלאומיות, כשאני מציג את עצמי בשמי - "חיים" - מתפתח לא פעם רגע מעניין. בשניות הראשונות הם מנסים להתמודד עם ה-ח' הגרונית, שואלים בחשש אם הם מבטאים את השם נכון, וזה דווקא פותח פתח לסמול טוק מקסים על השפה ועל המשמעות של המילה הזו בעברית, על הבחירה לקרוא לאדם פשוט על שם החיים עצמם. לא קרה כלום, העולם לא נפל, להפך - זה רגע אנושי ושורשי שמוסיף גוון אישי וחם לשיחה המקצועית היבשה.

​ואולי יש כאלה שיגידו שזה בסדר, שאי אפשר להילחם בעולם המודרני, ושיש פתרונות יצירתיים. הרי שמעתי לא פעם הורים שבוחרים, למשל, בשם כמו "ריין", וממהרים להסביר בגאווה שמדובר בכלל בראשי תיבות של "רפא ה' נפשי". זו הדרך הישראלית הקלאסית: ניסיון מתוחכם לרמוז על משמעות יהודית בתוך מעטפת שנשמעת הכי אמריקאית שיש. לנסות להחזיק את המקל משני קצותיו - להיות הכי בינלאומיים על הנייר, ועדיין להישאר מחוברים לפיסת האדמה עליה אנחנו חיים.

ההחלטה האמיצה של אנצו סירני

​אבל הניסיון המאולץ הזה לחבר בין ה"שם" ל"פה" שלח אותי אחורה בזמן, למקום שבו הסיפור הישראלי נע על ציר הפוך לחלוטין. סיימתי לאחרונה ספר מרתק על צנחני היישוב, ומשהו שם טלטל אותי. חשבתי על מקימי המדינה, על אותם צעירים שחיו את החיים הכי גלובליים שיש לאותה תקופה. הם למדו בבתי ספר יוקרתיים באירופה, היו בנים ובנות לאנשי תרבות ואקדמיה, והחזיקו בכל נתוני הפתיחה והשפות שיכלו לאפשר להם להיטמע, להיעלם בתוך המרחב האירופי או המערבי. הם יכלו לבחור להישאר "אנה", "אמיל" או "פרנץ". אבל הם בחרו לוותר על הכל, לעלות לפה, לעברת את שמם ולהפוך לחנה סנש, ליואל פלגי, לפרץ גולדשטיין ולחיים חרמש. התנועה שלהם הייתה החלטה אידיאולוגית עמוקה - מאמץ מודע להשיל את הזהות הגלותית והזרה, ולחפור עם הציפורניים כדי למצוא שורש כאן, באדמה הזו.

​ובתוך הקבוצה הזו, בלט מפקדם הנערץ, אנצו סירני. יהודי רומאי, בן לרופא ששימש בחצר המלך ויטוריו אמנואלה השני. אנצו היה הבוגר שבחבורה, אדם שחי ונשם את העולם הגדול ובחר לעלות ארצה. הוא סירב לעברת את שמו הפרטי, אבל הסיפור המצמרר באמת הגיע ברגע שבו נאלצו לצאת למשימתם האחרונה באירופה הבוערת. לרוב הצנחנים היו שמות בריטיים בדויים כדי להסוות את זהותם - חנה הפכה למיני, חביבה (מרטה לשעבר) רייק הפכה לעדה רובינסון. אנצו סירב. דווקא ברגע שבו הסתכמו חייו, מול פני הסכנה, הוא בחר לצאת עם ניירות המזהים אותו כקצין יהודי מפלשתינה בשם קפטן שמואל ברדה. הוא ידע שמי שיחפש בעתיד את אנצו, יצטרך לחפש את שמואל.

ייתכן שאנחנו מנתקים להם את השורשים ומכינים את הילדים לעקירה?

​אני סוגר את הספר, ומביט שוב החוצה, אל הגינה הציבורית. השקט בחדר מרגיש פתאום כבד. אנחנו חיים בעידן שבו אנחנו משקיעים את כל המאמצים בלהכין את הילדים שלנו להיות הכי נגישים, הכי גלובליים, הכי קלים לעיכול מעבר לים. אנחנו רוצים שהם יוכלו לעוף גבוה ולכל מקום. אבל כשאני מסתכל על הזרם הזה, אני לא יכול שלא לתהות: אחרי עשרות שנים של מאבק, אחרי שהדורות שלפנינו נלחמו בשיניים כדי לחזור למקור שלהם, כדי לטפח פה זהות עצמאית ואיתנה - האם ייתכן שאנחנו מנתקים להם את השורשים ומכינים אותם לעקירה? או במילים אחרות - אנחנו נותנים להם דרכון פתוח לכל העולם או סתם גלובליות מנותקת וחסרת ערך?