ערן משאש מסר עדות לנציבות האזרחית לפשעי חמאס. הדו"ח המלא שלהם, המקיף ביותר על הטרור המיני של חמאס שנעשה בהכוונה מתוכננת ואיומה, פורסם השבוע במלואו. ערן מתאר מראה איום של ילדה שראה באחד הקיבוצים. כשהייתי קוראת סיפורים של ניצולי שואה שסיפרו איך הגיעו ארצה וכאן לא רצו לשמוע אותם, לא הבנתי איך יכול להיות שלא רצו. עכשיו אני רואה איך.
קשה לנו. קשה לכולם. רק את משפט הפתיחה שכתבתי על ערן שקולו בורא במילים את התמונה האחרונה של אותה ילדה אומללה שהמפלצות המחבלים עינו, רק את המשפט הזה מחקתי ותיקנתי שוב ושוב. מצד אחד כדי לא לטלטל את הקורא ומצד שני, לא הייתי מסוגלת וגם לא רציתי לטשטש את מה שהיא עברה. המינימום שמגיע לה שאנחנו נתאמץ ונדע מה קרה לה.
החובה האחרונה שלנו כלפיה וכלפי האחרים.
לפעמים אני פותחת טלוויזיה ולא מאמינה שככה הכל ממשיך, כשרק לפני פחות משלוש שנים הם רצחו בנו ביום האיום ביותר בתולדות ישראל ועכשיו הם חוזרים ומתעצמים מעבר לגדר, עם אותה אידאולוגיה, עם אותו רוע אכזרי ומרושע ועם יותר ביטחון. הם עדיין פה. הרבה מהם. כל פעם שאני נוסעת דרומה ועוברת ליד כביש 232 או ליד צומת מפלסים, אני נדהמת כמה זה קרוב. ואנחנו עוברים הלאה כי קשה לנו לקרוא. אבל אולי אין לנו ברירה?
עוד מעט יעלה בבית ליסין מחזה שכתבתי "בשם הילדים" על אירוע שהתרחש בשנת 1942 בגטו לודז', עת נדרשו ההורים לשלוח את הילדים מתחת לגיל 10 לחלמנו, שם יומתו.
בגטו התנהלה כתיבה יומיומית מתעדת "הכרוניקה של לודז''" ואפשר לקרוא בה גם היום. אחד הכותבים, יוסף זליקוביץ, מתאר איך אחרי שהגטו איבד כמעט 20,000 איש, נגררים בלית ברירה האנשים לעמל השגרה. בגטו לודז' תפרו מדים לצבא הגרמני וההורים חוזרים לבתי המלאכה הקטנים, מנסים להטיל פגמים במדים ולעצור את מכונת המלחמה, אבל עדיין קמים והולכים ומדברים וזליקוביץ המום מהמראה. לא מבין איך אפשר.
כשהקימו את הנציבות האזרחית לחקר פשעי חמאס המיניים פנו אלי ד"ר כוכב אלקיים ועו"ד מירב ישראלי אמרנט כדי לקחת חלק. נפגשנו. נולדה שם חברות אמיצה. ילדתי קצת אחרי השבעה באוקטובר, רציתי להיות איתן אבל הבנתי שלא אהיה מסוגלת לחזור ולטפל בתינוקת, והן המשיכו בתיעוד האמיץ ואני לקחתי על עצמי להדהד את הנושא בכל במה שאוכל, בארץ ובחו"ל. והנשים האמיצות האלו, שאת חלקן יהיו שיתייגו על המפה הפוליטית במילים משמיצות, הקימו ארכיון דיגיטלי שממסמך את כל הממצאים, בסיס למחקר בעתיד, זכרון לילדה הזו ולאחרים כי כבר עכשיו מתחילים לשכוח ולהכחיש שזה קרה. ולא רק בחו"ל.
גם כאן. גם אנחנו לא מסוגלים להחזיק עד הסוף הבנה של מה שקרה. ואני מבינה מי שלא יכול לקרוא עדויות, בטח שאני מבינה, אבל להדחיק לגמרי? אם נדחיק איך נערך כדי שלא יקרה שוב? אם נדחיק ונמשיך בהתכתשויות בלי לפתוח דף חדש של מחויבות ואחריות חברתית גם בהנהגה וגם מלמטה, הם יקומו עלינו שוב.
טראומת שבעה באוקטובר עדיין מהדהדת
כולנו עברנו טראומה איומה. משהו עמוק מאד נשבר באמון, בתחושת הביטחון. רסיסים מפרפרים בלבבות . כאב עצום. ונזכרתי בסבא שלי, אריה-לייב, שקצת לפני שנפטר, היה לנו ויכוח קשה. כבר ידענו שהוא חולה. ולמרות שכמה דקות אחרי הוויכוח צלצלתי ודיברנו, לא הבנתי איך בכלל רבנו. ואז אמרה לי פסיכולוגית מלווה במצבי פרידה, שלפעמים אי אפשר לשאת את כאב הפרידה מאדם אהוב, וכדי להצליח להיפרד אתה רב. לא במודע. אבל כעס מטשטש כאב. וחשבתי, אולי כולנו לא מסוגלים לשאת את האנרגיה העצומה של הכאב והיא מתרגמת אצלנו לכעס. להאשמות. לקריאות בוגדים. להטחה כל אחד בשני שבגללו זה קרה. בגלל אוסלו, בגלל ההתנחלויות, בגלל הגירוש. האש הגדולה של הזעם היא תרגום לא מווסת של המון כאב.
אז אולי זה חלק מהתהליך. אבל אולי הגיע הזמן להחליף כעס בפעולות אחריות קונקרטית ולחקור מה קרה כדי שלא יקרה שוב וגם לכרות ברית חדשה. להתחיל לדבר עם מישהו מהצד השני או לקרוא עמדה שלו וגם אם לא להסכים, לפחות לא לשנוא ולהבין שגם הוא רוצה למנוע את הפעם הבאה. כי הם כבר שוב על הגדרות. מחכים.
הכותבתהיא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור,כותבת לתיאטרון ולמסך.blueori@gmail.com.