כבר שנים רבות שבנימין נתניהו מנצח את יריביו הפוליטיים לא רק בקלפי, אלא גם בתודעה. קדנציה אחרי קדנציה הוא תפס את מה שהאופוזיציה סרבה להבין: מי שמכתיב את השיח מנצח. ולכן במשך שנים כולם דיברו עליו. גם כשנחלש, גם כשהסתבך, גם כשהיה בחקירות - הוא תמיד הקפיד להיות במרכז הסיפור.
אבל השבוע קרה משהו אחר. במשך ימים שלמים, המערכת הפוליטית והתקשורת עסקו בחיבור בנט־לפיד. בפרטים, במספרים, ובתרחישים. במקביל עלו הדיבורים על חיבור אפשרי בין איזנקוט לליברמן, המגעים של יועז הנדל עם זליכה, הנטישות אצל גנץ, הפגישות, האיחודים, הפיצולים והמחנות החדשים.
ופתאום נתניהו לא היה האירוע המרכזי
פתאום נתניהו לא היה האירוע המרכזי. לא חקירה, לא נאום, לא סרטון, לא ציוץ, לא "גורם בכיר", הכל חוץ ממנו. וזה אולי הדבר הכי מסוכן שקרה לו בתקופה האחרונה. נתניהו חי מהשנאה אליו לא פחות מאהבה אליו. הוא צריך להיות המרכז כדי לשלוט במשחק. גם יריביו, במשך שנים, שיחקו לידיו: רק לא ביבי, כן ביבי, בעד ביבי, נגד ביבי, הכול היה עליו. הוא היה גם הממשלה וגם האופוזיציה של עצמו. אבל השבוע, לראשונה מזה הרבה זמן, הפוליטיקה והתקשורת הישראלית נראו כאילו הן יכולות להתקיים גם בלי לעסוק בו בכל משפט שני.
יש לקח אחד שהמחנה שמנסה להפיל את נתניהו חייב לקחת מהשבוע הזה
כל זה עדיין לא ניצחון של האופוזיציה ואף רחוק מכך. חיבורים על הנייר עוד לא מביאים מנדטים, ותמונות על פודיום לא מחליפות הנהגה. אבל אם יש לקח אחד שהמחנה שמנסה להפיל את נתניהו חייב לקחת מהשבוע הזה הוא שהקרב האמיתי איננו רק על מספר המנדטים: הקרב הוא על מרכז הכובד של השיח הישראלי.
כל עוד נתניהו הוא הציר שכל המערכת מסתובבת סביבו הוא עדיין זה ששולט במשחק. ברגע שהמערכת מתחילה לדבר על עצמה, על אלטרנטיבות, עתיד וחיבורים אחרים - השיטה שלו נסדקת. ואולי, אחרי שנים של טעויות קמפיין, האופוזיציה סוף סוף הבינה שכדי לנצח את נתניהו, צריך קודם כל להפסיק להפוך אותו לדבר היחיד שמעניין במדינה.