השבוע ציינו את יום הולדתו של חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל. הוא סבר בתחילת הדרך שאת כל היהודים צריך לנצר בטקס הטבלה המוני. שרק ככה תיפסק האנטישמיות. גם על התבוללות בנישואי תערובת חשב. הוא אפילו פעל בנושא עד שבהדרגה השתנתה עמדתו, ואחרי משפט דרייפוס אותו סיקר, הגיע למסקנה שבלי מדינה ליהודים, תימשך הרדיפה וגם ילדיו שלו יסבלו מהייסורים שסבל הוא.
אצלנו יש עמדות מנוגדות בין קבוצות, הוא החזיק את הפער בתוכו. לכאורה ממש שני אנשים שונים. דמיינו דמות כמו הרצל היום. תחשבו על הטוקבקים והפוסטים נגדו. מי בכלל היה מקשיב למורכבות שהוא החזיק. ברגע היו מתייגים אותו בוגד. שונא. אויב.
מדינת ישראל מחזיקה בתוכה קשת אמיתית של דעות ובכל משפחה תמצא את שני הקצוות הפוליטים. בכל ארוחת שבת יהיה ויכוח בין מתנגדים לממשלה מול תומכים, בעד ועדת חקירה ממלכתית ונגד. אז מה, צד אחד הוא בוגד והשני ציוני? ומי צודק?
יומיים אחרי הכרזת העצמאות, יושב בן גוריון, שהפך את חזון הרצל למציאות, בישיבת הממשלה הראשונה, וגם אצלו, טווח ניגודים ועמדות, והמלחמה כבר מסתערת.
קשת אחים: סיפור השבוע
"ידיעות קשות על טורים משוריינים של הלגיון הירדני וכוחות מצריים וסורים שפולשים פנימה הציגו לו אנשי הצבא. בנקודות מבודדות בגליל המערבי ואכזיב ובצה נפלו הישובים. חטיבות גבעתי והראל נלחמו לכיבוש כפרים במסדרון לטרון כדי לפרוץ דרך אבל גוש עציון וירושלים היו במצור.
הוא רצה שיצאו למתקפה גדולה יותר כי חשב שזה יכריע את הכף אבל אנשי הצבא התנגדו בנימוק שאין מספיק כוחות ואין יודעים מה תוכניות האויב.
לא רצה להורות לצבא לפעול בלי החלטה מפורשת של הממשלה שזה עתה הוקמה ואפילו לקרוא לה ממשלה עוד לא התרגל ולכן חיכה בקוצר רוח לפתיחת הישיבה הראשונה. תכנן להביא להצבעה את הצעתו לצאת למתקפה אלא שגילה שקרב אחר ממתין לו. חברי המועצה הזמנית שרק לפני יומיים נכחו לצידו במעמד ההכרזה החגיגי של מגילת העצמאות, רצו להציג קודם את הסתייגויותיהם מההכרזה.
4 טיוטות הוחלפו ונוסחים והערות ותיקונים נעשו עד לרגע האחרון ולהם יש עדיין הסתייגויות ועוד אחרי שהכל כבר נחתם?! אבל מילה לא אמר מכל הזעף שהתחולל בו ואת ידיו הניח משולבות על השולחן והניד בראשו, בהחלט בבקשה. בבקשה.
ראשון פתח צבי סגל. "אנחנו מסתייגים מהפסקה שמביעה נכונות לשיתוף פעולה עם מוסדות ונציגי האו"ם כי היא מרמזת על נכונות לחלוקת הארץ ולזה לא נוכל להסכים כנציגי הצה"ר, ברית הציונים הרוויזיוניסטים!" הצהיר נחרץ.
בן גוריון זכר איך הקים ז'בוטינסקי את המפלגה כתגובת נגד למדיניותו הפייסנית של יו"ר ההנהלה הציונית, חיים וייצמן למנדט הבריטי, וכבר התכוון לומר משהו כשסגל הפתיע אותו: "ובכל זאת חתמנו כי לא רצינו להיבדל מן הכלל במאורע כה חשוב וכה חגיגי. גם לא רצינו להחליש את הרושם של ליכוד ואיחוד מלא סביב הממשלה הראשונה כלפי חוץ".
הוא הנהן בהערכה ורשם לעצמו לתפוס את סגל אחרי כדי לשמוע ממי שישב במאסר כאיש אצ"ל בלטרון מה דעתו על נתיבי תנועה ללוחמים שם.
אחריו קם מאיר דוד לוינשטיין מאגודת ישראל. "תכנה וצורתה החילונית של הכרזה זו, המשמשת מגילת-יסוד למדינת-ישראל, פגעה קשה ברגשותי וברגשות היהדות החרדית!" עיניו ברקו בלהט ובן-גוריון התפלא איך מי שנולד בדנמרק ולמד בבית-הספר למסחר בציריך הפך למייצג אדוק כזה של החרדים. ברטט דיבר על ברית בין הבתרים שהולידה את זכותנו לארץ ובכאב תיאר איך נשתכחה מההכרזה כמו גם הרמב"ן ותלמידי הגר"א והבעש"ט שעלו לארץ ראשונים וכלל לא הוזכרו!
צודק, חשב לעצמו בן-גוריון, באמת שכחנו לציין אותם ונזכר באביו שדיבר עליהם רבות. אבל כשהמשיך לווינשטיין ודיבר על משטר חוקי תורה כבר איבד אותו והמתין לסוף חסר סבלנות אלא שאז הפתיע לווינשטיין כמו סגל כשהכריז: "רבותי! עלי לציין שאם למרות כל הנ"ל חתמתי גם אני, נציגה של אגודת-ישראל, על הכרזת מועצת העם, עשיתי זאת תוך הכרת האחריות הקשה והסכנה האופפת אותנו מכל עבר כדי למנוע מאומות העולם לפרש את הסתייגותנו… כפילוג בתוך מחנה ישראל!".
בן גוריון זכר היטב איך שנה לפני הוסדרו החטיבות החרדיות ומרכז אגודת ישראל בירושלים הורה לכלל הגברים החרדים הצעירים להתגייס. גם הם לחמו כעת בירושלים ולכן כשהתיישב לווינשטיין ולגם מכוס המים שלפניו, נטל גם ראש הממשלה החדש את כוסו והשיקה לעברו כאומר, לחיים. ותודה שחתמתם.
אצל שמואל מיקוניס לא היה עבר רחוק אלא הווה פוליטי: "המנדט הוא שלטון קולוניאלי המבוסס על דיכוי פוליטי כלכלי וצבאי של שני העמים באיזור!" הכריז נציג הקומוניסטים ובן גוריון חשב איך לעולם לא ניתן לחזות מסלולו של אדם. שמואל זה התחיל במשפחה חסידית, עלה לארץ והפך חלוץ, ובסוף מצא עצמו במפלגה הקומוניסטית למרות ששני אחיו נרצחו בטיהורי סטלין. אבל גם זכר את הצעתו של שמואל לצאת בשליחות למזרח אירופה לסייע בגיוס כסף ותחמושת למלחמה. קומוניסט קומוניסט, אבל יהודי.
קיווה שבזה הסתיימו ההסתיגויות אבל אז קם צבי לוריא וכחכח בגרונו.
הכעס כבר בעבע בו וממש התאמץ להתאפק, מזכיר לעצמו שמנהיג חייב אורך רוח ובטח מול לוריא ממפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, שגם כך הוא במחלוקת עמוקה עם מנהיגיה אם לילך לצד בריה"מ כדעתם או לדבוק באמריקה כדעתו.
עכשיו הסביר צבי שההכרזה חסרה את עושי היסטוריה - הם, בני תנועת הפועלים, החלוצים, אנשי ההעפלה, מנצחי האימפריאליזם. וגם לעתיד הוביל: ההכרזה צריכה לדבר על סוציאליזם, חלוקה צודקת וברית עם העולם הערבי וגיוס לכולם.
פתאום הבין ראש הממשלה משהו עמוק יותר וכשהניף קלמן כהנא את אצבעו כבר התרווח לאחור ולא דחק בו לסיים. הבין שהם כולם אמנם מניחים כאן את זכויותיהם מהעבר ואת תקוותם לעתיד ואת ההתנשאות וההתבדלות שלהם לעומת האחרים ומדקדים בהסתייגויות, אבל מעל לכל ההשתייכות חשובה להם. מכוחה הם מדברים על ההבדל. חיבור ושייכות הם מבקשים.
וכשהצהיר קלמן מפועלי אגודת ישראל, פא"י, חלוצים דתיים וחרדים, ש"הרבה דברים שאפשר היה לתקן בהכרזה לא תוקנו, אבל אם חתמנו על ההצהרה הרי זה כדי להפגין את אחדות עם ישראל בתקופה זאת"... כבר ידע בן גוריון מה יקום ויאמר כשיסכם.
"שמענו דברי ההודעות" פתח. "ודברים אלה לא באו להחליש את תוקפה של האחדות היהודית אשר נתגלתה ביום ההכרזה על הקמת המדינה היהודית. אחדות זאת עומדת וקיימת. אדרבא: דווקא התגלות חילוקי-דעות בשאלות מדרגה שניה מוכיחה כמה מלוכד העם היהודי בעיקר - בהקמת המדינה וברצונו הנחרץ לקיים אותה ולהגן עליה. ליכוד זה קיים, והוא יהיה הרוח החיה שתפעם בציבור הנמצא פה, וגם בזה שעדיין איננו נמצא פה".
ואז פרש לפניהם את המפות והשיח על מהלכי המלחמה החל.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת לתיאטרוןולמסך.blueori@gmail.com.