בימים אלו מתפתח בשיח הישראלי מנגנון הגנה מסוכן: בכל פעם שעולה תהייה על האסטרטגיה מול איראן, על מחיר המלחמה או על "היום שאחרי", היא נהדפת בבוז מזלזל. הביקורת לא נבחנת לגופו של עניין, היא פשוט מתויגת כ"החלשת רוח העם". התופעה הזו, שבה דאגה כנה ואחראית הופכת למטרה ללעג, היא לא רק עניין של סגנון דיבור - היא עיוורון אסטרטגי במסווה של עוצמה.
הנטייה הזו לבטל את המזהיר היא עתיקת יומין. כשללוט נפל האסימון שסדום עומדת להיחרב, הוא רץ להזהיר את הקרובים אליו ביותר. התגובה של חתניו מתומצתת במילים מצמררות: "וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו". הם לא התווכחו עם הנתונים, הם לא הציגו תזה נגדית; הם פשוט ראו בו ליצן. בעיניהם, האזהרה הייתה בדיחה תפלה של אדם לחוץ. חוסר היכולת שלהם להבדיל בין דאגה קיומית לבין "קיטור" היא שהשאירה אותם בתוך העיר כשהאש החלה לרדת.
הרגע שבו חברה מפסיקה להיות חכמה
כשאנחנו עוברים מהליצנות של סדום אל חצר בית המקדש ביהודה, התמונה הופכת למבעיתה עוד יותר. ירמיהו הנביא לא "התלונן", הוא הציב מראה מול מנהיגות שסירבה לראות את המציאות: "וְנָֽתַתִּ֛י אֶת הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה כְּשִׁלֹ֑ה וְאֶת הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ אֶתֵּ֣ן לִקְלָלָ֔ה לְכֹ֖ל גּוֹיֵ֥ הָאָֽרֶץ". התגובה כלפיו לא הייתה רק זלזול, אלא אלימות מוחלטת שנבעה מפחד עמוק מהמילים עצמן.
הכהנים, אלו שהיו אמורים להיות אמונים על האמת, קבעו: "מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה, כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם" . שימו לב לניסוח: הם לא היו מסוגלים אפילו לחזור על דבריו. הם מתייחסים לנבואה שלו כאל רעל שמעצם השמעתו הוא מחליש ומסוכן. הם חוו את דבריו כחבלה אנושה ברוח העם, עד כדי כך שדינו מוות. מבחינתם, השתקת המבקר הייתה הדרך היחידה לשמור על "החוסן" המדומה שלהם.
זהו הרגע שבו חברה מפסיקה להיות חכמה ומתחילה להיות צודקת בעיני עצמה. במקום להבין שהאזהרה היא חבל הצלה, הם ראו בה את האיום עצמו.בואו נעשה סדר: אי אפשר להתעלם מכך שיש בתוכנו קולות של מורח לב. יש תנועות של הפחדה לשמה, דיבורים שתכליתם היחידה היא זריעת ייאוש ורפיון ידיים בזמן שבו אנחנו זקוקים לנחישות. הקולות הללו קיימים, והם אכן מחלישים.
מוודאים שהדרג המקבל החלטות יישאר בתוך בועה סטרילית
אבל הטרגדיה היא שהשימוש המאסיבי בכלי הלעג והביטול מוחק את ההבחנה הקריטית הזו. כשכל מי שמתריע על המתרחש באיראן נצבע בצבעים של "מתאונן" או תבוסתן, אנחנו משתיקים דווקא את הקולות האחראיים ביותר - אלו שלא רוצים לוותר, אלא רוצים לנצח בחוכמה.
כשאנחנו מבטלים דאגה מקצועית באמירה ש"הכל בסדר" או בבוז כלפי המזהירים, אנחנו לא מחזקים את החיילים בחזית, אנחנו רק מוודאים שהדרג המקבל החלטות יישאר בתוך בועה סטרילית של "שיח ניצחון" מנותק מהשטח. ניצחון אמיתי לא נבנה על השתקת ספקות, אלא על היכולת להביט למציאות בעיניים, להבין את המורכבות ולפעול מתוכה.
הכלי היחיד שיבטיח שיהיה לנו עתיד
הגחכה של המבקר היא פתרון קל ומהיר, אבל היא משאירה אותנו חשופים. אם נמשיך לתייג כל סימן שאלה כבגידה ברוח, נמצא את עצמנו בבוקרו של יום עם קונספציה נוספת שמתפוצצת לנו בפנים. חוסן לאומי אמיתי נמדד ביכולת לשמוע דברים שקשה לשמוע, מבלי להפוך את הדובר לאויב.
הגיע הזמן להפסיק לפחד מהאמת. היא אולי פחות פוטוגנית מסיסמאות הניצחון, ואולי היא גורמת לנו להרגיש פחות נוח בטווח הקצר, אבל היא הכלי היחיד שיבטיח שיהיה לנו עתיד בטווח הארוך. מי שבאמת דואג לרוח העם, צריך לוודא שהרוח הזו מחוברת לקרקע, ולא מרחפת באופוריה של ליצנות שסופה ח"ו חורבן.