חג החירות. רק הרגע יצאו לחירות אחרוני החטופים שלנו בעזה. אפילו חצי שנה עוד לא חלפה מאז שחזר עמרי מירן ב־13.10.25 אבל בישראל אירוע רודף אירוע, והזמן נשחק מהר. מה שנדמה כזיכרון רחוק הוא בעצם פצע טרי. בסרטו של בן שני בערוץ 12 נשאל עמרי על הוויכוח שחצה את משפחתו:
אשתו לישי נאבקה להשבתו המיידית ואילו אחיו חשבו שהדרך מזיקה. התשובה של עמרי היממה אותי: הדמוקרטיה שחררה אותנו. אמר. לא קול אחד. לא אמת אחת. אלא ריבוי קולות הוביל לזה. "אם היה רק קול אחד" הסביר "להחזיר את כולם עכשיו, אז זה היה משחק לידי חמאס. מצד שני, גם אם היה רק קול אחד של 'תיכנסו בהם ותכבשו את עזה' - כנראה כבר היו יורים בנו".
ובמקום לראות בזה פילוג, הוא מציע דימוי אחר: קשת. "זה כמו להגיד שהקשת מפולגת. אבל היא לא. היא פשוט מורכבת מהרבה צבעים - וזה הדבר הכי יפה בעולם".
חמישים ושש שנים קודם לכן, בלנינגרד הקפואה, עמדה קבוצה אחרת של יהודים בפני חילוקי דעות נוכח מאבקם לחירות. מארק דימשיץ, טייס קרב לשעבר בצבא האדום, יהודי, חלם לצאת מברית המועצות והגה תוכנית נואשת: "מבצע חתונה". הוא יחטוף מטוס ריק יחד עם חבריו לועד התנועה הציונית באמתלה שהם טסים לחתונה בתוך ברית המועצות, אבל בפועל יטיס את המטוס לשוודיה ויחשוף לעולם את מאבק יהודי ברית המועצות מסורבי העליה. תוך כדי ההכנות נחלקו הדעות בקרב חברי התנועה הציונית. חלקם חשבו שזה מעשה גבורה, אחרים חששו שהמבצע יסכן את כולם ויגדע את המאבק.
ואז, בעודם מתלבטים, פוגשים חבריו של דימשיץ סמוך לערב חג הפסח, בבית הכנסת בלניגרד, תייר יהודי מנורווגיה בשם רמי. מבלי לומר לדימשיץ, הם מבקשים מרמי להעביר שאלה חשאית לממשלת ישראל. האם יתמכו במבצע?
עו"ד אורי אגוז | , צילום: פרטי
קשת אחים, הסדק שהבקיע את מסך הברזל. זה הסיפור שלנו לחג. בשורות טובות שיהיו לעם ישראל.
"בקושי עצר את הדחף שלא להסתכל לאחור. הרגיש שהם בעקבותיו. אמנם את הצעדים לא שמע אבל התחושה הזו שעוקבים אחריו, שלכל סמטה שהוא פונה, הם פונים אחריו, היתה לו ברורה. כשהיה בן 16 מתו הוריו במצור הנאצים על לנינגרד. עכשיו פנה פתאום בחדות בפינת הרחוב ונבלע בחדר המדרגות האפלולי, עוד הספיק לראות את השניים מחפשים אחריו, לא מבינים איך חמק להם כך.
דימשיץ נשם עמוקות. הביט בשעונו וחישב שאם ימתין שמונה דקות וחצי יוכל לצאת חזרה והם כבר לא יהיו בעקבותיו. בקורס טיס תמיד לימדו אותם לחשב מרחק לפי קבועי זמן והוא שיער שאלוצ'קה בטח דואגת לו ואת הבנות כבר לא יראה לפני שתלכנה לישון. "אם אתה יודע שהם עוקבים אחריך אז למה אתם ממשיכים?" שאלה אותו אחרי כשנכנסו למיטה. בדיוק כמו ששאל אותו חברו הלל בוכמן מוועד התנועה הציונית בלנינגרד. גם הם לא היו בטוחים שכדאי להמשיך במבצע. דימשיץ ענה לה מה שענה להלל: " אם הם גם ככה חושדים בנו הרי יעצרו אותנו בקרוב. לא עדיף לפחות לנסות לעלות על המטוס ולעורר את העולם להבין מה קורה לנו?". אלה הנהנה. הוא נשק על מצחה ושמח שהיא לא כועסת על ההרפתקאה המסוכנת אליה הוא גורר אותה ואת האחרים.
מאז מלחמת ששת הימים החלה להדהד בו הזהות היהודית שלו. קודם הודחקה תחת המעיל הסובייטי הכבד שעטו כולם וגם הוא. בטח בתור סגן מפקד טייסת מיגים. אבל אחרי שסיפורים על הכותל ועל ירושלים שאוחדה חלחלו מבעד למסך הברזל, התחיל גם הוא ללקט פירורי זכרונות ממשפטים שאמר אביו על ארץ ישראל ועל המקום שתמיד חיכה ליהודים.
האורות הזוהרים בשעון למראשות המיטה העידו שכבר הגיעה השעה חמש והוא עדיין לא הצליח להירדם. עוד מעט גם כך עליו לקום כדי לצאת למפגש עם הלל כדי להשלים את התוכנית והלל כבר בטח עושה דרכו לשם. הציץ באלה הישנה, היטיב את שמיכת הצמר הירוקה שנפלה ממנה וקם.
הלל בוכמן אחז בשפופרת הטלפון בחדר הקטן ששימש את התנועה והמתין דרוך לשיחה המוצפנת שאמורה היתה להגיע מישראל. כשפגשו לפני כמה זמן, ערב הפסח, את אותו תייר יהודי נורווגי בפאתי בית הכנסת בלנינגרד, לא האמינו שהשאלה ששיגרו דרכו לממשלת ישראל אכן תגיע. אבל התייר רמי חזר לנורווגיה, העביר את השאלה לשגרירת ישראל באוסלו ומשם היא נשלחה לנחמיה לבנון, ראש נתיב, שהביא אותה בפני ראש ממשלת ישראל -גולדה מאיר. החברים בלנינגרד שואלים - לצאת למבצע המסוכן או לא?
עכשיו נשמעה נקישה ומהצד השני עלה קול: "הפרופסור, שהוא סמכות רפואית גבוהה איננו יכול להמליץ על השימוש בתרופה". הלל עיכל את הנאמר ואז שאל: "הפרופסור בטוח?". "כן" נענה מהצד השני והשיחה נותקה. הוא הניח את השפופרת וחשב איך יבשר את הבשורה לדימשיץ שלא ידע בכלל שהעזו ופנו לממשלת ישראל, והנה הפרופסור, הלא היא גולדה מאיר, לא תומכת במעשה. "הכל קפוא בחוץ" קטע את מחשבותיו דימשיץ שנכנס מבעד לדלת וגל קור בעקבותיו. "אני מקווה שיתחמם קצת כי זה ישפיע גם על זמן ההתנעה של המנוע כשנמריא".
הלל הביט בו. דימשיץ גבה הקומה הפיג בכולם רוח ביטחון נוכח הכריזמה השקטה שקרנה ממנו. לבשר לו עכשיו שהם נסוגים מהתוכנית כי פנו ללא ידיעתו לגולדה... "רוצה לשתות משהו?" שאל דימשיץ והלל הנהן. דימשיץ מזג לו וודקה קפואה. החום שהיא מפיחה בך עולה עשרות מונים על חומו של תה, זאת למד בימיו כטייס. הלל המתין שדימשיץ יסיים את הוודקה בלגימה ואז החל מגולל באוזניו בזהירות את כל שאירע ואת התשובה השלילית שהגיעה כעת.
דימשיץ האזין בריכוז ומרגע לרגע הלכו פניו והתקדרו. "אני מבין" אמר. ואז קם ויצא, מותיר מאחוריו את הלל הנבוך. בחוץ הביט בפני האנשים שחלפו על פניו ממהרים. כל אחד מהם מסוגר בתוך עולמו. הוא זכר איך נדהם מגודלה של המדינה כשהוביל את מטוסי המיג 17 החדשים שהגיעו עד 1140 קמ"ש. אבל עכשיו סגרה עליו הארץ הזו למרות גודלה העצום. "אני לא מסוגל להישאר כאן יותר" חלפה מחשבה בלבו. לא מסוגל. וכשראה בזוית העין שוב את מרגלי הק.ג.ב שעקבו אחריו, גמלה ההחלטה בלבו.
השכם בבוקר ה-15 ליוני 1970 נעצרו על מסלול ההמראה צעדים ספורים לפני העלייה למטוס הריק שתככנו לחטוף, מארק דימשיץ ו-12 מחבריו. גל מעצרים של פעילים ציוניים התרחש במקביל בכל ברה"מ. דימשיץ הועמד לדין ב"משפט לנינגרד הראשון" באשמת בגידה. במשפטו אמר: "לעולם לא נאבד את התקווה לשוב לארץ מולדתנו... כל משאלתי היא לחיות בישראל יחד עם משפחתי ולעבוד בה. אין לי כל ספק שעוד יבוא היום ואזכה להיות בישראל". על דימשיץ ועל המנהיג הנוסף אדוארד קוזניצוב נגזרו גזרי דין מוות.
פסק הדין האכזרי עורר סערה בינלאומית והופעל לחץ כביר על הקרמלין להמתקת העונשים. גזר הדין הומתק ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך ושערי מסך הברזל נפתחו בהדרגה. בעוד שבעשור לפני יצאו מברה"מ רק 4000 יהודים, הרי בעקבות המבצע ולאורך כל שנות ה-70 עלו לישראל כ-163,000 איש.
9 שנים אחר כך, שבוע אחרי שנסתיים פסח, ב-ל' ניסן 1979, שוחרר הטייס האמיץ מארק דימשיץ ואיתו קוזניצוב. מיד עם שחרורו עלה דימשיץ לישראל. שנים אחרי העניק לו אביהו בן נון, מפקד חיל האוויר הישראלי כנפי טיס. "שלח את עמי" היתה סיסמת החירות של אסירי ציון.
ב-7.10.23 אחד מענפי משפחת דימשיץ, מיכאל וענת, הותקפו עם ילדיהם בביתם בקיבוץ חולית.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך. blueori@gmail.com.