קשת אחים אם תחייגו היום למספר הטלפון שמופיע בעמוד הפייסבוק יענה לכם ראש העיר

לפני כמה שנים התחוללה סערה גדולה בין תושבי בית שאן לקיבוץ השכן ניר-דוד סביב הכניסה לחלק נחל האסי בקיבוץ. המאבק הצית גחלים סמויות שבערו מחדש השבוע נוכח הציטוטים לכאורה של הדובר זיו אגמון, שהתפטר אחרי חשיפת אמירות פוגעניות ואיומות כנגד חברי ממשלה מעדות המזרח. אותו מתח עדתי שהוביל אז למחאות הנחל, הוביל אז גם שלושה אנשים ליזום שינוי - נועם ג'ומעה, אלעד ארמון ודיקלה פרת.

"לא יכולנו לחכות שמישהו יעשה שינוי בשבילנו" אמרו והקימו את רשת עירעמק, מיזם שחציו מבית שאן וחציו מעמק המעיינות והקיבוצים. "אנחנו מכבדים כל אחד את מציאות ההורים שלנו וההיסטוריה המורכבת שלהם" הסבירו ומצד שני "בוחרים לבנות מציאות טובה יותר כי לנגד עינינו עומדים לצד הורינו גם ילדינו". וסחפו אחריהם רבים שיצרו מגוון יוזמות - מאירועי תרבות משותפים, יוזמות סיוע לעסקים, קהילת הייטק, כנסי חינוך, מיזם "שירות משמעותי" שמלווה נוער מתגייס, עשרות פעילויות שמטרתן להכיר את התקוות והחרדות שנמצאות בצד השני גם למצוא שאיפות לעתיד.

הם היו מציאותיים - "לא נקום מחר בבוקר לעולם שכולו מלא באהבה ושויוון" כתב נועם באחד הפוסטים "אבל זה בסדר כי יש הרבה דרכים לפתור אתגרים". ואת הדרך שלהם הם בחרו - עיר חזקה זה עמק חזק ועמק חזק זה עיר חזקה. אחד לא מתקיים בלי השני.

נועם ג'ומעה גם היה מיוזמי הרבעון הרביעי. חייבים לבנות את עתיד הילדים שלנו חזר ואמר. זה באחריותנו. אם תחייגו היום למספר הטלפון של נועם שמופיע בעמוד הפייסבוק של רשת עירעמק הוא יענה לכם. כאן ראש עיריית בית שאן, נועם ג'ומעה.

הסיפור השבוע מוקדש לכל הפצעים שלנו שמבקשים שיחבשו אותם כשהם חוזרים ונפערים.

פתאום חזרו מי הנחל לשצוף בין המטבח לסלון שלהם וכבר הגיעו כמעט עד שפת חדר השינה ואיימו להציף גם אותו. "אי אפשר להאמין איך אנשים מעזים לדבר כמוהו" אמרה אמא שלה למחרת. "זה היה צפוי כל הזמן" אמר אבא שלו למחרת. "לא כולם כאלה" הצטערה אמא שלה על מה שקרה בממ"ד, "הם כולם חושבים ככה מתחת למילים היפות" אמר אבא שלו כשדיברו בטלפון, והיא ששמעה במקרה חשבה איך יצליחו לשבת יחד כולם עוד שבוע לליל הסדר כמו משפחה גדולה ומחוברת של מחותנים של כמעט 14 שנות נישואין בינה ובין עמוס אם ככה כולם מרגישים.

"אני אשם שהכל התפוצץ דווקא עכשיו לפני ליל הסדר?" שאל עמוס כשהתעקשה שידברו. "אני אשם?" והיא שמעה - אני אשם שאחרי כמעט 14 שנה שהמשפחה שלי מבית שאן והמשפחה שלך מהקיבוץ הצליחו להתנהל בטבעיות פחות או יותר, או את אשמה שבגללך?

אבל היא הרי התכוונה בדיוק הפוך. כשהגיעו לפני שלושה ימים לביקור אצל הוריו גאתה בה התרגשות כשראתה כמה שמחו למרות הדאגה על הנסיעה, והרגישה בחיבוק של אמו ובמחמאות על העוגה כאילו אישרה אני יודעת שבזכותך הביקור וטוב עשית. והייתה מרוצה מעצמה שהתעקשה שיסעו למרות הכל ובדיוק אז, בדיוק נשמעה האזעקה. מיד נדרכה כי ידעה כמה קשה לאליה באזעקות וניסתה להגיע אליה כשנדחקו לממ"ד, אבל אליה התקפדה בפינה והתכווצה עוד יותר כשהדליק אביו את הטלוויזיה ועל המסך עלו צילומי היירוטים.

חשבה איך להסיח את דעתה בלי להתווכח עם הסב והדבר היחיד שעלה לה לראש היה - "חשבתי על רעיון נהדר לבת מצווה של אליה" ובכלל לא שמה לב שבדיוק הראו את הציטוטים המעליבים של הדובר. "באמת לא ראית?" סינן עמוס לא מאמין, אבל היא באמת לא ראתה אבל דווקא כן ראתה שכולם שותקים ולכן טעתה והמשיכה בהתלהבות יתר מתאמצת לפוגג את השקט שדווקא עכשיו אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, כשהקיבוץ עומד לחגוג את שנת ה-90 שלו, יהיה מיוחד לחגוג שם בת-מצווה. והמשיכה לספר על ההיאחזות בקרקע, ועל איך תוך לילה הקימו החלוצים חומת עץ וחצץ כפולה בגובה מטר ושמונים כמו שהציע שלמה גור ואיך מתחו סביבה גדר תיל ובנו במרכז החצר מגדל שמירה גבוה, ואיך הפך המקום לראשון בישובי חומה ומגדל, ותל עמל, שלימים נהייתה ניר דוד, היא חלק מהעבר של סביה של אליה ועם כל מילה קיוותה שאליה תתכווץ קצת פחות, ואז פנתה מחייכת להוריו ואמרה שהם יוכלו לספר על עלייתם מאיראן לעיר בית שאן שכבש דוד, זו שריש לקיש אמר עליה שבזכות אדמותיה הדשנות בכרמי זית ומטעי תמרים ושדות אורז וקני סוכר, אם יש גן עדן בארץ ישראל, הרי בית שאן פִתחוֹ, וגם פירותיה הכי מתוקים תמך רש"י, וכל הזמן הסתכלה לוודא שאליה מקשיבה וחייכה אליה כאילו נוטעת גם בה את גן העדן שיכולים להביא שני העולמות של הוריה וחיכתה שיצטרף לחזק אותה כי הרי כולם ידעו כמה חרדות הציפה המלחמה באליה ואיך מאז הסבב האחרון היא מסרבת לישון לבד ובלי אור בכלל אין על מה לדבר, ואיך כל ערב צריך לעבור במקלחת ולהראות לה שאין שם אף-אחד ורק אז היא מסכימה להיכנס, ושוב סימנה לו בעיניה שיגיד משהו, אבל עמוס לא אמר כלום ולקח לה עוד שני רגעים להבחין שרק היא מחייכת ואמא שלו אמנם משתדלת אבל לא ממש ואז קם אחיו והתיז "אז הילדה שייכת רק לכם?!" ובדיוק הופיע על המסך שהאירוע הסתיים והאח קם ויצא למטבח, ותוך שיצאו הניחה ידה על זרוע הסב וחיפשה בעיניו את הסיפור שסיפר בכל ליל סדר על רש"י שפסק שזרע פורענות הפיכת ישראל לעבדים נזרע באיבה בין בני יעקב לאחיהם יוסף, אבל עכשיו ננערה הזרוע ולא היתה יד מושטת בעיניו ורק שתיקה ואנחת נשימה כבדה שהעידה שהשער הוגף.

בדרך חזרה התאפקה לא לבכות. חיכתה שעמוס יניח יד על ברכה, יגיד משהו, אולי יבטיח שידברו בלילה אבל עמוס הגביר את הפודקאסט שלו ולסתו התהדקה ונמתחה. ברדיו התנגן "לקחת את ידי בידך" וחשבה שתמיד הוא אומר שהקב"ה שולח לו סימנים והוא לא מקשיב. בבית המשיכה להתאבך השתיקה ורק כשנרדמה סוף-סוף אליה ניגשה אליו ובמקום לשאול בנועם מה קרה שם? כמו שהתכוונה, יצא לה "השארת אותי לגמרי לבד".

"את השארת את עצמך" ירה חזרה ,"ואיך בכלל העזת להציע דבר כזה בלי להגיד לי לפני?!". והיא באמת לא אמרה לפני כי לא חשבה לפני. לא לעומק בכל אופן. רק הרהרה שוב ושוב איך תחדיר באליה שוב תחושת ביטחון בנצח ישראל וחיבור לאדמה, ושם בממ"ד, עם מפת ישראל העתיקה שתלויה על הקיר, פתאום התחבר לה הרעיון.

נזכרה בסיפורי ילדותה על הנחל שהוסתר תחת ערימות עזובה ובתים ערבים חלשו עליו, ואיך הקיפו אותו החלוצים בבנייה כדי להופכו לנחלה יהודית ליד העיר בית-שאן וליצור יחד רצועה מוגנת בפני הפורעים הערבים. ונזכרה איך כאב לה שלא נתנו לו להיכנס לנחל ואיך תמיד חשבה שזה צריך להשתנות ואז שבה ונזכרה בסיפורי הפורעים הערבים שהפחידו אותה בילדותה ואיך רצחו את הרופא היהודי יוסף להרס שנשאר אחרון בבית שאן.

פתאום התכווצה גם היא ורצתה שיחבק אותה. נזכרה בשלטים שהונפו אז מול הקיבוץ, ובתחושה שאתה לא מקובל ולא רצוי ומחוץ לחבורה וחשבה שגם היא רוצה תמיד להיות חלק וגם מהמשפחה שלו אבל נשארה בחוץ. התחשק לה להגיד לו הכל אבל בסוף רק העבירה זהירה אצבע מלטפת לעצמה והדהדה בראש הוא האבא של הילדים שלי. זהו. אני האמא של הילדים שלו. זהו. אנחנו יחד. זהו. זהו. זה חייב להיות מחובר.

הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך. blueori@gmail.com.