לפני כמה זמן נפגשתי עם חבר קרוב, ששיתף אותי בתגלית משפחתית מפתיעה. הוא ומשפחתו גילו לאחרונה שיש להם קרובי משפחה בארץ שכלל לא ידעו על קיומם. כל השנים אותו חבר גדל בידיעה שלסבא רבא שלו היו רק אחים, גברים ותמיד התגאה בענפי המשפחה הקשורים זה בזה, למרות ההתרחבות המספרית בכל דור. והנה, פתאום נחשף סוד ישן: התברר שלאותו סבא רבא היו גם שתי אחיות. מסתבר שהן עזבו את הבית הדתי-חרדי, כל אחת מהן התגלגלה לקיבוץ אחר, בנתה חיים חדשים, והצאצאים שלהן הכירו את המשפחה שנולדה מהסבתות לצד ידעה ששתיהן ברחו בחיים אחרים, במנותק מהענף המשפחתי המקורי.
"איך זה יכול להיות?" שאלתי אותו, "איך זה שהמשפחה הענפה הזו שתמיד מתגאה בלכידות שלה כללה בעצם חלק מחוק לגמרי? מה גרם לאחיות לעזוב? איך הקשר ניתק בצורה כל כך הרמטית?".
הוא סיפר שנסע לפגוש את אחד הצאצאים של אחת האחיות האבודות. כששאל אותו למה סבתא רבתא שלו עזבה את ביתה ומשפחתה התשובה היתה שהמשפט הקבוע שעבר במשפחה זה "הן היו חייבות לעזוב, כי אחד האחים הציק להן".
עצרתי אותו שם. "הציק להן?" חזרתי אחריו, "בגלל שמישהו 'מציק' הן עזבו וניתקו כל קשר? אתה שומע מה אתה אומר? הציק, מה זה אומר הציק?".
הוא הביט בי, והשתיקה נכחה בינינו כמה דקות הוא מלמל לעצמו "הציק להן", ואני פשוט המתנתי. "וואו", הוא אמר אחרי כמה דקות, " בכלל לא חשבתי על כיוון כזה". הוספתי "אני גם לא יודעת מה זו ההצקה, אבל אני רק שואלת את עצמי האם זו הצקה שהיום נקרא לה הטרדה או פגיעה? הרי לעזוב בית בגלל אח ולבנות חיים מחדש, זה צעד ענק שבטח יש טראומה מאחוריו".
הסיפור הקטן והכואב הזה הוא לא רק סיפורה של משפחה אחת, אלא סיפור רחב הרבה יותר על משפחות שבהן קול מושתק. צריך להודות, זה גם הסיפור של כולנו. בשבת האחרונה, בפרשת 'וישלח' קראנו על דינה בת יעקב, זו שקולה לא נשמע, זו שהושתקה. קראנו לשבת הזו 'שבת דינה' קהילות וארגונים בארץ ובתפוצות כללו בדברי התורה הסמוכים לקריאת הפסוקים הללו, התייחסות אל הצורך בהכרה בקיומן של פגיעות מיניות ובמחוייבות להעניק מענה נוכח אלימות מינית. בפרשת 'ויצא' סיפרו לנו שדינה נולדה וגם היא נמנית עם צאצאי יעקב, אבל באף פרשה בהמשך לא נמצא אותה כלולה בין שנים עשר השבטים, בני ישראל. כולנו גם מתמידים ומתמידות בכך. אנחנו הרי יודעים למנות את ראובן, שמעון, לוי ויהודה, עד בנימין. אם נאמר ביטוי כמו שלושה עשר השבטים, יחשבו שאנו מדברים על העובדה כי מנשה ואפרים נמנים בנפרד כי ללוי אין נחלה. אבל אנחנו אף פעם לא מדקדקים ושואלים את עצמנו: איפה השבט של דינה? איפה הצאצאים שלה? איפה המורשת שלה? בכל שבט הרי נמנים גברים כנשים, למה בעצם אין לנו מסורת מהמקרא של מניית צאצאי וצאצאיות דינה? למה נמשיך לעסוק ביציאת יעקב למסע שהשפיע גם על ההיסטוריה של כולנו וביציאה של יוסף לעוד מסע שלבסוף גם משפיע על ההיסטוריה שלנו אבל, לא נעסוק ביציאה של דינה הסקרנית לעולם הרחב ולפגיעה המינית שפגשה אותה שם?
עלינו להכיר בכך שבכל מקום שבו מזכירים 12 שבטים, ישנו תמיד שבט נוסף, שקוף, מחוק. השבט ה-13. זהו השבט של הנפגעות והנפגעים. מתברר שקל לנו לספר סיפור מופת על משפחה עניפה, תוך כדי מחיקה של חלק ממנה. נכון, בפרקי דרבי אליעזר מציעים שאסנת היא פרי הבטן של מעשה האונס הנורא בדינה ואומצה על ידי פוטיפר ואשתו. כלומר, היא נושאת בשמה את האסון והאונס ובנישואיה ליוסף זוכה להעניק לאפרים ולמנשה את ההמשכיות גם של דינה אימה. אבל, זו פרשנות מאוחרת כמובן ובעיקר, הפרשנות הזו לא גרמה לנו מעולם להכניס בחזרה את דינה אל מניית אילן היוחסין שאנו מזכירים כשאנו אומרים 'שבטי ישראל'.
כמו האחיות של אותו סבא רבא, שבחרו, נאלצו, לברוא את עצמן מחדש ככל הנראה רחוק מהפגיעה, כך גם בקהילות שלנו היום. פעמים רבות מדי, מי שמשלמים את המחיר החברתי הם לא הפוגעים, שנשארים בתוך "המשפחה", בתוך הקהילה, מוגנים על ידי שתיקה והסתרה ודרך המלך סלולה להם. מי שמשלמים את המחיר הם הנפגעות והנפגעים. הם אלו שנאלצים לעזוב את בית הכנסת, לעבור דירה, להחליף ישוב, לפעמים אפילו להחליף מגזר או אורח חיים, רק כדי להתרחק מהטראומה ומהמבטים המאשימים או המתעלמים. פעמים רבות אין להם כוח לעשות צעד של עצמאות כפויה אז הם שותקים ושותקות בתוך הקהילות שלנו וההשתקה נוחה לכאורה לסיפור על 'קהילה מוצלחת' ו'משפחה אוהבת ועניפה'. האמנם כך נרצה להמשיך לחיות? ראוי לזכור שטראומה בדרך כלל יוצרת חיץ במערכות יחסים והיא מפוררת סדרי עולם, אבל אל לנו לוותר על ההתייצבות לצד החלשים ואל לנו להעדיף אילמות שמאפשרת אלימות.
ב'שבוע דינה', פעלנו - קהילות וארגונים מכל זרמי היהדות מתוך מחויבות משותפת לצד כל המחלוקות הקיימות, כדי להעלות למודעות את הפגיעות המיניות ולעמוד לצד השורדות והשורדים. אני מבקשת להזכיר לנו שדינה היא סמל ממורשתנו לפגיעה שנישאת בקרב חברות וחברי המשפחה והקהילה. אסור לנו להמשיך למסור מסר כאילו נוח יותר כשיש שבט אבוד, מחוק, שתוק. עלינו להביט בתמונה הרחבה של מי שאנחנו, יחד עם הענפים המשפחתיים והקהילתיים שנגדעו לא מתוך בחירה, אלא מתוך הכרח של הישרדות.
יש לנו חובה מוסרית ודתית לזכור שעם ישראל אינו שלם בלי השבט ה-13. התיקון שלנו יתחיל כשנפסיק להגיד "הציק" ונתחיל לקרוא לפגיעה המינית בשמה. הוא יתחיל כשלא ניתן לנפגעות ולנפגעיפם לצאת לגלות מהמשפחה, אלא נהפוך את הבית שלנו, את הקהילה שלנו, למקום בטוח שבו הם יכולים להישאר, להירפא ולהיות חלק.
אסור לנו לתת לדינה להיאבד עם שתיקתה אסור לנו שהיא תיעלם שוב מדפי ההיסטוריה.
הכותבת היא מורת הלכה, ממובילות "שותפות דינה" ועורכת מגזין "גלויה".