השבוע התקיים דיון בבג"ץ בעניין מינויו של האלוף במיל דוד זיני לראש השב"כ הבא. מדובר בהתערבות ישירה של בית המשפט בהחלטה ביטחונית-מדינית מובהקת, שבאופן מסורתי אינה נתונה לביקורת שיפוטית. זהו אבסורד לא רק במישור החוקתי והמעשי, אלא גם במישור הערכי והציבורי.
אולם בעיניי, מה שמצער במיוחד בדיון הזה, איננו רק עצם קיומו. הביזיון הוא גם העיוורון המוסרי, או שמא הצביעות, של מערכת המשפט, שבאה עתה בטענות אל הציבור המוחה, בעוד שהיא עצמה פתחה את השער לסגנון, להתנהגות ולסגנון מחאה כזה בדיוק.
הם התחילו
כאשר היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, הכריזה בקיץ 2023 ש-"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", היא שידרה מסר ברור: חסימות כבישים, הפרות סדר, שיבוש חיי שגרה, גם לציבור בכלל וגם לנבחרי הציבור, גם בדרך וגם בתוך רשויות השלטון, הם לא רק לגיטימיים, אלא אולי אף ראויים.
כשהכנסת נחסמה מבחוץ ונחנקה מבפנים, בתוך המשכן פנימה, על ידי צעקות "דיקטטורה", קריאות "בושה", הכפשת ראש הממשלה על ידי כינויים שהדף אינו סובלם, שיבוש עבודת הועדות ומליאת הכנסת, והתארגנויות שהצהירו בגלוי על רצונן להשבית את הרשות המחוקקת, לא שמענו אף הסתייגות מבית המשפט העליון או מהיועצת המשפטית. גם לא כאשר הפגנות מול בתיהם של שרים גלשו לאיומים, או כשנבחרי ציבור כונו "בוגדים", מילולית ופיזית.
מיכל וולדיגר בכנס כיפה, צילום: יוסי זליגר
לעומת זאת, כשהכיוון התהפך, והמחאה הופנתה כלפי הרשות השופטת ונכנסה לתוך משכנה, לפתע הדבר אסור. לפתע אותם המעשים שנקראו דמוקרטיה כשהם הופנו כלפי הכנסת והממשלה, מכונים כעת על ידי אותן המערכות כהרס הדמוקרטיה. הציבור מבחין היטב באבסורד ובפער הבלתי מובן הזה.
הם ממשיכים
הציבור לא רק רואה את הסגנון הדו-פרצופי, הוא רואה גם את הפער המהותי. בעתירה שנידונה כעת, הטענה העיקרית אינה נגד המועמד לראש השב"כ אלא נגד ראש הממשלה, שלכאורה מצוי בניגוד עניינים בשל כך שאנשי לשכתו היו מעורבים בקידום עניינה של קטאר, והנושא נמצא כעת תחת חקירת השב"כ.
אבל מה בעצם העובדות?
ראש הממשלה אינו חשוד, לא נחקר, ולא קיימת שום חקירה פעילה בעניינו. גם לא בעניינם של מי משרי הממשלה שהשתתפו במינוי. לא התקיים הליך פלילי, לא נחקרו המעורבים, ובוודאי לא הוגש כתב אישום. המינוי עמד בתנאי החוק ואין בו שמץ של ניגוד עניינים אישי או ממוסד.
ומול זה, עומד שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, שעתיד לדון בשבוע הבא בעתירה שנוגעת אליו אישית, לאחר שממשלה נבחרת חוקקה חוק שמונע ממנו לקחת חלק במינוי נציב תלונות הציבור על השופטים.
לא זו בלבד, נטענו כלפי השופט עמית שורת טענות חמורות על ניגודי עניינים מהותיים בתיקי פינוי-בינוי ונכסים הקשורים אליו ישירות, לרבות התקשרות עם חברת נדל"ן שבענייניה פסק, לעיתים בלי לגלות.
ואם לא די בכך, גם היועצת המשפטית לממשלה, שמתעקשת להמשיך ולהתערב כמעט בכל הליך ממשלתי, עושה זאת מול ממשלה שכבר הודיעה רשמית על רצונה להחליפה. מה שנחשב בעיניה לניגוד עניינים אצל הדרג הנבחר, לא נחשב כלל כשהדבר נוגע אליה עצמה.
סוף דבר
בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה חרגו מגבולות סמכותם. הם אינם רשאים לדון בסוגיה של מינוי ראש השב"כ, לא רק משום שמדובר בהכרעה מדינית-ביטחונית מובהקת, אלא משום שקיים חוק ברור ומפורש שבמשך שנים מקויים ויש בו הגיון רב ולבית המשפט אין סמכות להתערב בו.
הזעם הציבורי לא נולד אתמול. הוא תוצאה ישירה של אובדן האמון. מי שמלמד את הציבור שאפשר למחות גם על חשבון האחר, שלא יתפלא כשמוחים גם נגדו.
הכותבת הינה חברת כנסת מטעם סיעת הציונות הדתית