השבוע, תמונה אחת הצליחה לזעזע את מערכת העצבים שלי יותר מכל דיווח מלחמתי. לא, זו לא הייתה תמונה מעזה או מהגבול הצפוני. הייתה זו תמונה של רב חרדי נכבד, ישן על קרש מאז שמחת תורה. למה? כי "איך אפשר לישון בנוחות כשאין לנו מושג איך ואיפה ישנים החטופים?" נשמע אצילי, לא? אבל בואו נדבר על מה שהתמונה הזאת באמת מסמלת - את עומק התהום שנפערה בין חלקי החברה הישראלית.
בעיני החרדים מדובר במעשה של אהבת ישראל והוא אכן כזה, הזדהות מלאה עם סבלם של החטופים אבל כששמים תמונה כזו כאידיאל זה הדבר הכי מחובר והכי מנותק שיש. בזמן שהציבור החרדי (ואני מכלילה) עושה מעשים קטנים של אהבת ישראל יש אלפי חיילים במילואים כבר מיותר מ 200 יום שהם והמשפחות שלהם עסוקים באהבת ישראל ושמירה על הארץ ועל החרדים. אנשים שמוכנים להקריב (ורבים מהם כבר הקריבו) את חייהם בשביל המדינה ולא רק את הנוחות. וזה לא רק המילואמניקים זה גם בני המשפחות שלהם שכבר שנה חיים בחוסר וודאות לאיזה צו 8 יקראו להם עכשיו.
כי עם כל הכוונות הטובות ולימוד התורה בישיבות, אנחנו צריכים כרגע יותר מזה. אנחנו צריכים ידיים עובדות, רגליים רצות, וכתפיים שייקחו חלק.
שנה שלמה עברה מאז תחילת המלחמה. שנה שבה היה אפשר להכשיר מאות, אם לא אלפי, חרדים לשירות צבאי. שנה שבה היה אפשר לתת מנוחה לאותם אנשי מילואים שכבר עברו את ה-200 ימי שירות. אבל לא, הציבור החרדי עדיין "לא שם".
ומה עם הציונות הדתית? איפה בצלאל סמוטריץ' ואנשיו? הרי המנכ"ל שלהם והעוזרים שלהם במילואים. ציבור הבוחרים שלהם הוא הראשון שנמצא בשטח, נלחם באויב ומנסה במקביל לשמור על המשפחה שלו. הזעקה של הציבור שלנו נשמעת למרחקים אבל לא באזור הכנסת. איך אותם נבחרי ציבור שלנו לא קמים ואומרים: "חברים, התפקיד שלנו בממשלה חשוב, אבל חוק הגיוס חייב לעבור שינוי מהותי שיחייב גם את הציבור החרדי להתגייס"?
זה לא עניין של שנאת חרדים. זה עניין של צדק בסיסי. של הבנה שכולנו באותה סירה. כי בסופו של יום, הטילים לא מבדילים בין חילוני לחרדי, בין דתי לחילוני.
ואתם יודעים מה? יש לי חברים רבים (והנשים שלהם) שהיו מוכנים לישון על קרשים לשארית חייהם, אם זה היה מבטיח שהחרדים יתגייסו. כי באמת הסיפור הוא לא על המעשה האצילי הזה, אלא על הנכונות לקחת חלק במה שמתרחש כאן ולהיות שותפים עם הכלל בפועל.
אז כן, מחוות סמליות הן יפות. אבל הן לא מספיקות. הגיע הזמן שכל חלקי החברה הישראלית יבינו שהגורל שלנו משותף. שהאחריות היא של כולנו. שאי אפשר להמשיך ככה, כשחלק מהציבור נושא בנטל וחלק אחר מנופף במחוות.
ורגע לפני שחוק הגיוס שוב עולה לכותרות במתכונתו הנוכחית, חשוב שנבחרי הציבור שלנו יבינו שמבחינתם הרבה ממצביעיהם זו המלחמה הבאה והם לא יסלחו להם על חלקם בשימור אי השותפות בנטל.