"לפעמים התקווה היחידה
שנותרה לנו
היא שיבוא יום ותהיה בנו איזושהי
תקווה"
(עדן בר)
שנים רבות חייתי בתחושת שקיפות. אני זוכרת איך זה היה להרגיש שונה, לא מובנת, כאילו אני מוקפת באנשים שמדברים בשפה שלא נוגעת בי. התחושה הזו נפוצה מאוד בקרב מתמודדי הנפש – הסטיגמות והדעות הקדומות גורמות לי לחשוב שאנשים מהעולם "הרגיל" פשוט לא יבינו אותי.
בכל פעם שיצאתי מהבית, הרגשתי כמו לוחמת שנלחמת בכל צעד. כל מפגש עם העולם החיצוני היה מלא באתגרים. החרדות שלי גרמו לי לחשוש מהאפשרות שיתקוף אותי משהו בלתי צפוי, או שטריגר כלשהו יגרום לי להרגיש חסרת אונים. ההמולה סביבי, עם כל הקולות והאנשים, הייתה כמו סערה שהפכה את כל מה שהרגשתי לקשה עוד יותר.
והחלק הקשה ביותר היה לא רק להתמודד עם הקשיים הפנימיים שלי, אלא גם עם חוסר ההבנה של הסביבה. אני זוכרת את הפעמים שבהן הלכתי עם פטור מתור כדי להקל על החרדה שלי, והפנים המופתעות או ההערות הלא נעימות של אנשים אחרים חקקו בי תחושת אשמה על כך שאני זקוקה לעזרה. זה היה כמו ללבוש כובע של בושה בכל פעם שהתיישבתי באוטובוס, מודעת לכך שאני לא יכולה לקום אפילו אם מישהי מבוגרת ממני תבקש שאקום. זה לא נגמר פה – היו אינספור רגעים כאלה שהקשו עליי לנהל חיים נורמליים.
תארו לעצמכם מה קורה במוח של אדם עם חרדות כשכל דבר קטן מרגיש כמו סכנה. דמיינו בימים קשים אלו של מלחמה, שבו אתם יושבים עם הילדים שלכם, רגועים ושלווים, ופתאום עובר אופנוע במהירות וזה נשמע כמו אזעקה. בתוך שנייה, המוח שלכם צועק להיכנס לממ"ד – הלב דופק בטירוף, ואתם מרגישים שחייבים לברוח. כך זה עובד אצלי ביומיום בשגרה. כל רעש או ריח עשוי להוות טריגר ואז ברגע שהטריגר מופעל אני חשה בסכנה, כל החרדות והפחדים שלי מתעוררים, והאינסטינקטים שלי מתחילים לפעול. אפילו אם אין באמת איום מוחשי.
ואת כל זה אני חוויתי לבד, מול העולם. אני התמודדתי עם המאבק הפנימי שלי כשהיו סביבי אנשים שלא תמיד הבינו את מה שאני עוברת.
כולנו בימים אלה חווים טראומה קולקטיבית, מאז השבת השחורה הסיוטים הקשים ביותר שלנו הפכו למציאות כואבת. המילים טראומה, שבי, חרדה ואובדן שזורות בשיח שלנו, נחקקות בלב עם כאב עצום עד לשובם של החטופים, הגעת חיילנו בשלום והחזרת כל המפונים לביתם. עד אז דבר אינו שלם.
פתאום חווית הטראומה האישית איתה חייתי שנים לבד התחברה לטראומה הקולקטיבית ולכאב של עם שלם. השיח מקבל גוון אחר ומוצאים אחד בשני כתף לנחמה. שם מתגלה כוחה העוצמתי של ההבנה והאחדות. בימים אלו, כאשר כולנו מתמודדים עם כאב דומה, ההבנה ההדדית מעצימה אותנו. אנחנו לא לבד במערכה הזו; כולנו יחד, מחזיקים זה את זו, מתמודדים עם הפחדים והאתגרים, מחפשים תקווה ואור בכל יום חשוך.
כשהבנתי שאני מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת, הרגשתי שאני כמו ציפור בכלוב, מחפשת מקום שבו אוכל להרגיש שייכת. רציתי למצוא אזור בטוח, מקום שבו אנשים יבינו אותי באמת. ואז, במקרה, פגשתי את "צעירי הקואליציה". פתאום מצאתי את עצמי מוקפת באנשים בני גילי שחווים דברים דומים.
באותו רגע, במבט אחד, הרגשתי שההבנה בינינו היא אמיתית – לא שיפוטית, פשוט כנה.
וכך, לאט לאט, התחושה של שקיפות שהקיפה אותי החלה לקבל צבע. הנפש שלי ידעה – הגעתי למקום מבטחים. מקום שבו אנחנו מבינים זה את זה גם בלי מילים, מקום שבו האחדות והכוח המשותף שלנו נותנים לנו תקווה ומקנים לנו את הכוח להמשיך. יחד. למרות הכל.
מועדון הצעירים הוא אחד המיזמים של קואליציית הארגונים הדתיים למען בריאות הנפש. מועדון הצעירים הוא קבוצה חברתית לצעירים עם התמודדות נפשית בני 18-30 מרקע דתי, אשר יוצרים באמצעותה מעגל חברי מכיל ושמח.
בימים אלו עולה קמפיין גיוס משאבים לטובת הפעילות השוטפת של הקואליציה.
מוזמנים להיות שותפים לעשייה ולתרום בקישור הבא: https://charidy.com/cbhcb/72419
מעוניינים להתנדב או לתרום באופן אחר? כתבו לעדי 0542097220