אחרי פסח קיבלנו עוד שלושה ימי מילואים. הערכויות, הפקת לקחים, ו... עיבוד. "שוב עיבוד?" החבר'ה בצוות אומרים. "כבר עיבדנו הכל. הלכנו לאיבוד מרוב עיבוד" נועם מתחכם.
ובכל זאת ביום השלישי, כשכל אחד היה צריך לשים על השולחן שתי נקודות מהמלחמה – הנקודה שבה הוא מרגיש שעשה היטב את מה שהיה צריך לעשות, ונקודה שניה שבה הוא מרגיש שלא תפקד כמו שמצופה ממנו ---- אייל מניח מטען צד על השולחן שמתפוצץ אל שתיקה רועמת. "אני לא סולח לעצמי שבשבעה באוקטובר לא הבנתי מה קורה, ולא רצתי פנימה להציל את אחותי ומשפחתה". בול.
כולם שותקים. את כולם זה אוכל מבפנים. איך? צוות של לוחמים, איך לא הבנו, איך לא קפצנו ישר לעוטף?? למה לנו היה ברור שצה"ל נלחם ומשיב מלחמה שערה, כשאחרים קראו נכון את המפה, והבינו שאין אף אחד, ובמקום שאין איש...??
פרשות השבוע אחרי מות וקדושים נופלות שוב לפני יום הזכרון. כבר מהשמות שלהן אנחנו מרגישים שזה מתאים.
פרשת אחרי מות פותחת בפסוק: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. הביטוי ב"ְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'", נותן לנו תחושה שמה שבני אהרן עשו היה פעולה של התקרבות לקב"ה. הרי התורה יכלה לומר "בהקריבם אש זרה" כפי שאמרה למשל בפרשת פנחס: "וימות נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ה'".
ומזה שהתורה לא בחרה לומר כך, כנראה שהתורה רצתה להעביר לנו תחושה שיש גם התקרבות לקדוש ברוך הוא במעשיהם של נדב ואביהוא. גם פן חיובי. אמנם התורה גודרת ואומרת לאהרן "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" שלא יעשה כמו שעשו בניו, אבל באותו משפט היא אומרת בקרבתם לפני ה'.
הרשב"ם בפירושו לחטא נדב ואביהוא מחדש שתי נקודות בהבנתו את הסיפור לא בדרך הרגילה. ב התרגלנו להבין את הסיפור. הרשב"ם מסביר שבפסוקים כתוב פעמיים "ותצא אש מלפני ה'". בפעם הראשונה כתוב "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים". שני פסוקים אחר כך מסופר על נדב ואביהוא שמקריבים אש זרה: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".
הרשב"ם מוכיח ממקומות אחרים בתורה ובנביא, שכאשר אותו ביטוי בדיוק מופיע פעמיים מדובר באותה הפעולה, שנעשתה פעם אחת אבל הוזכרה פעמיים. האש שיצאה מקודש הקודשים והדליקה את האש על המזבח, היא היא אותה האש שיצאה לשרוף את נדב ואביהוא.
בניין המשכן הסתיים, הכל מחכים לירידת אש מהשמיים, וזו מבוששת לרדת. אהרן מנסה לברך את ישראל ולהשרות את השכינה בכך, אך האש אינה יורדת והמבוכה רבה. כאן נחלק הכתוב לשני דברים שקורים במקביל – בחוץ ובפנים. בחוץ – עולה משה עם אהרן לברך את העם. ובפנים - נדב ואביהו ברצונם הבוער להשרות שכינה, נוטלים את הקטורת ונכנסים פנימה אל המזבח הפנימי. איש לא רואה מהקורה בפנים במקביל.
האש שיוצאת מקודש הקודשים שורפת אותם, וממשיכה החוצה אל המזבח. העומדים בחוץ רואים אש יורדת מן השמיים, יוצאת מתוך המשכן ושורפת את העולה על המזבח. אף אחד לא ראה את המתחולל בפנים, את נדב ואביהוא שהקריבו עצמם [לפני ה'] למען ירידת האש.
אחד הדברים החזקים שהתבררו לנו בתחילת המלחמה, שאלה שהצילו את המצב, היו אלה שרצו קדימה גם בלי פקודה, ובלי לחכות לחייגן שיקרא להם. ולהמתין שינפקו להם נשק. אף אחד לא אמר להם להסתער אל תוך האש.
יש אנשים שהם מצאצאי פרץ. לפעמים הם פורצים את הגדר, ובפריצתם זו הם מצילים את העם. ככה למשל מסביר הרב באורות על החלוצים העולים לארץ נגד התפיסה הדתית שרווחה בגלות. גם המשיח מכונה "בן פרצי" כרמז לאותה התפרצות שתתרחש כדי לפרוץ את המציאות ולשנות אותה. נראה שגם נחשון בן עמינדב, נינו של פרץ, שקפץ ראשון למי ים סוף, אוחז במידה של סבו המתפרץ, והוא הרי דודם של נדב ואביהוא -בני אלישבע אחותו – שגם כנראה קבלו בירושה מידה זו.
את תכונת ההתפרצות, המסוכנת לכשעצמה מחד, ומושיעה אותנו ברגעי האמת מאידך, ניתן לבחון לצערנו רק בדיעבד...
הנקודה השנייה שמאיר הרשב"ם, היא לגבי תגובתו של אהרן, האב השכול, על מות בניו.
אחרי מות שני בני אהרן אומר לו משה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". רוב הפרשנים מסבירים שמשה אומר לאהרן, כי הקדוש ברוך הוא הודיעו שביום הקמת המשכן יתקדש שמו על ידי מיתה של מקורביו, ומשה היה סבור שמדובר בו או באהרון, וכעת הוא מבין שהמדובר בנדב ואביהוא.
הרשב"ם דוחה פירוש זה ומציע הסתכלות אחרת. לשיטתו פשט המילים "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" משה מצווה על אהרן לא להתאבל, ולא לבכות, אלא לשוב אל עבודת הקודש, אל שליחותו הלאומית בבית המקדש. וכשעם ישראל רואה שאהרן מוותר על האבל הפרטי שלו למען השליחות הלאומית - מתקדש שם שמיים.
בערב פורים השנה ישבנו לחבורת לימוד כמה מאנשי המושב עם הרב יגאל (אריאל). בין השאר דובר במלחמה. הרב יגאל אמר שאין כלל מה להשוות בין גדלותו של עם ישראל כיום לבין מה שהיה במלחמת יום הכיפורים, וכך סיפר:
אחרי מלחמת יום הכיפורים נערך באחת הישיבות כנס לזכרם של שמונה תלמידים מהישיבה שנפלו במלחמה. ראש הישיבה עלה לדבר, ופתח את הספדו בפסוק " וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל" והחל לבכות. הפסוק שהביא, מופיע בסיפור מרד אבשלום, שם מתואר איך לאחר הניצחון הגדול על צבא אבשלום חוזר העם אל העיר, אל דוד, וכשהם רואים שדוד עסוק באבלו הפרטי על אבשלום העם מתגנב מבוייש אל העיר, ותהי התשועה - לאבל. אמר הרב – " אך יש שהאבל גדול כל כך ומקיף כל כך, עמוק כל כך ומעיק כל כך, עד שלבו של אדם צר מהכיל את שתי התחושות – את תחושת התשועה בצד תחושת האבל – ואז התשועה כאילו מתגמדת, עד שהיא עצמה הופכת לאבל..."
זכינו, אמר הרב יגאל אריאל בנוב, שבימינו הלב רחב, לב המשפחות הגיבורות, לב העם כולו, ויש בו מקום להכיל את התשועה הלאומית יחד עם האבל והכאב הפרטיים. בימים המורכבים שעוברים עלינו נתנחם בלב הזה, שמתוכו מתקדש שם שמים במבט שחי גם את האבדן הפרטי הקשה דרך עיניים של שליחות ואמונה.