ישיבת הסדר, לפני כשני עשורים. חבר טוב, שכן לספסל הלימודים, מתנהל קצת מוזר לאחרונה: ער בלילות, מפרסם מודעות על לוח הישיבה בלהיטות מעט מוגזמת, מסתובבת אפילו שמועה שהוחזר על ידי שוטר לישיבה לאחר שנמצא צועד בדרכו לירושלים, להקמת בית המקדש. יכול להיות שיש לו בעיה? לא, זה לא הגיוני. הוא בחור טוב, משלנו, משפחה טובה. כנראה סתם משובת נעורים. יעבור לו.
חלפו כמה שנים. לימודי עבודה סוציאלית. סיטואציה מוכרת לכל סטודנט מתחיל לפסיכולוגיה- מבוא לפסיכופתולוגיה. חוויה מוזרה, ואפילו מלחיצה. המרצה מקריא (טרום עידן המצגות..) רשימה של מחלות מפחידות עם שמות מוזרים, אבל משום מה הסימפטומים מוכרים לכולנו באופן אישי: חרדה, לחץ, חוסר חשק ואפילו תסמיני דיכאון אחדים. מה זה אומר עלינו? ועלי? מה, אני חולה נפש? בשיעור השלישי, המרצה הרגיע אותנו באמירה "בטח כולכם לא ישנתם בשבועות האחרונים וחשבתם שגם אתם סובלים מכל מה שאנחנו לומדים. אל תילחצו, זו בעיה ידועה בקורס הזה". צחקנו, עברנו הלאה. אבל הרושם נשאר: מיהו באמת חולה הנפש?
"ואם מי שיעמוד לידי בתור ישמע אותי ויחשוב שאני מטופל שם בעצמי?"
חלפה שנה. שובצתי בעבודה מעשית ישירות במרפאה לבריאות הנפש בתל השומר. החבר'ה התרשמו- כבוד רציני, לקבל "בריאות הנפש" בשיבוץ הראשון. אבל פתאום התחילו ספקות: "לא מפחיד להיכנס למחלקה בבית חולים? נכון שזה תל השומר, אבל זו מחלקה סגורה!" לילה לפני, קשה להירדם: איך אמצא את המדריכה שלי? מה, ממש אגש למודיעין ואשאל איפה החדר של העו"סית מבריאות הנפש? ואם מי שיעמוד לידי בתור ישמע אותי ויחשוב שאני מטופל שם בעצמי?
שנים רבות חולפות, במהלכם זכיתי לעבוד כאיש שיקום בבריאות הנפש במגוון תחומים. באחת השנים טסתי עם המשתקמים המקסימים לאיטליה במסגרת נופש שנתי במועדון חברתי, ובהתאם לאמונתי המקצועית הייתי ממש אחד מהחבורה- אכלנו יחדיו, ישבנו אחד ליד השני באוטובוס (בעוד חלק ניכר מאנשי הצוות ישבו בנפרד- בשולחן צוות). ואז, באמצע ונציה, פגשתי מתפלל מבית הכנסת השכונתי שלי. כששאל איך הגעת לפה, עניתי שהגעתי עם חברים ממועדון חברתי לנופש. ראיתי את המבט המוזר בעיניו, ומיד הוספתי: "באתי ללוות אותם, כן?". "ודאי", ענה, "לא חשבתי אחרת. פשוט ראיתי שאתה ממש חלק מהחבורה, ולא ממש מזהים מי חבר במועדון ומי איש צוות פה". זו הפעם, בחלוף השנים, כבר קיבלתי את האמירה כמחמאה.
י"יתכן וישנו תלמיד מצטיין בישיבת הסדר, המתמודד עם מאניה-דיפרסיה מבלי שחבריו יודעים על כך"
בשנים האחרונות, בהן זכיתי לנהל קהילה תומכת למתמודדי נפש מהמגזר הדתי לגווניו השונים, ואני כבר נשוי ואב לילדים, הסוגיה ממשיכה להעסיק אותי אפילו ביתר שאת: מגיעה אלי לראיון משפחה, מהמגזר הדתי לאומי אליו גם אני משתייך. ההורים- עובדים בעבודות נחשבות ומנהלים אורח חיים נורמטיבי לחלוטין, ולפתע מסתבר שלאחד הילדים יש סכיזופרניה. תמיד יש רגע של זעזוע - רגע, זה יכול לקרות גם במשפחה רגילה, טובה ונורמטיבית? אם כך, לאף אחד מאיתנו אין בעצם חסינות? מסתבר בעצם, שכולנו נמצאים על רצף אחד. כולנו רקמה אנושית אחת. ייתכן וישנו תלמיד מצטיין בישיבת הסדר, המתמודד עם מאניה-דיפרסיה מבלי שחבריו יודעים על כך. יכול להיות הורה מקסים ואב מסור בעל מעמד רם בקהילתו, שמתמודד עם חרדה. זו יכולה להיות גם אמא טרייה לתינוק שחווה דיכאון לאחר לידה.
"היום ברור לי לחלוטין: אין אנחנו והם, לכולנו יש מצוקות"
בתור ילד, וכסטודנט מפוחד, היה לי קל יותר לחשוב: יש אנחנו ויש הם. היום ברור לי לחלוטין: אין אנחנו והם. לכולנו יש מצוקות, לכולנו יש קשיים. יש ברי מזל שמתמודדים בקלות בעזרת משאביהם האישיים או בעזרת משפחתם. ויש כאלו הזקוקים גם לעזרה מקצועית או רפואית. זה לא קל, זו עבודה מתמשכת גם לי כאיש מקצוע בתחום, ובטוח לאדם שאינו עובד בתחום זה. עם זאת- זו עבודה משותפת לכולנו כציבור: נירתם לעזור למתמודדי הנפש, איש איש על פי יכולותיו, קודם כל בתחושה ובהבנה שהם ואנחנו חד הם. נירתם, בעצם, לעזור גם לעצמנו.
אשמח לתגובותיכם barakm313@gmail.com
ברק מרום, עובד סוציאלי ומנהל קהילת "איילת השחר"