הרב, סיפרה האישה בדמעות, אמר שהכול לצורכי התעלות רוחנית, כן, גם החיבוק והמגע… - למרות הניסוח המודרני, לא מדובר בסיפור חדש; ניסיונות שפלים לניצול קהל המאמינים לצרכיו של המנהיג הדתי אינן המצאה של העת המודרנית. כבר לפני שלושת אלפים שנה, בימי ראשית תקופת המלוכה הישראלית, אנו מוצאים עדות ראשונה לניצול כזה. חפני ופנחס, בניו של עלי הכהן הגדול, מנצלים את תפקידם ומעמדם (גם) לסיפוק תאוותיהם המיניות: "אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד" (שמו"א ב, כב).
הכתוב לא מאריך בתיאור הנסיבות ואפשר רק לשער איך הם ניצלו את מצוקתן של הנשים הללו, שלפחות אחדות מהן היו מרות נפש וכואבות, בנות דמותה של חנה המתפללת על עסקי לבה. כטורף רעב המזהה את הפרט החלש המדשדש בשולי העדר, הם תקפו, ריח הדם באפם. אולי הם אפילו אמרו להן שעל ידי המעשים המיניים הללו הן עוזרות לכוהנים לבטל את האיום הפלישתי ולבטל שנות רעבון מעם ישראל.יש ששיערו שמדובר כאן בקדשות-כוהנות שיחסי המין איתן היו לרצונן וחלק מהפולחן הדתי. איני מקבל את ההשערה הזו ולו רק בגלל העובדה שמין מעולם לא היה חלק מהפולחן היהודי וקשה להניח שהביקורת לא הייתה מציינת גם את הסטייה הזאת מהמקובל
מחבר הפרקים הראשונים של ספר שמואל, הלא הוא שמואל הנביא, בחר את מילותיו בקפידה רבה. לפניו היו מונחים ספרי המקרא הקדומים והוא הכיר את תוכנם ואת לשונם היטב. לכן נראה שלא מקרה הוא שהנשים המנוצלות בידי הכוהנים מתוארות אצלו כנשים "הצובאות פתח אוהל מועד". הנביא רצה להסב את תשומת לבו של הקורא למודל הפוך לגמרי של מנהיג דתי שעמד בפיתוי תמידי ולא ניצל את נטייתו הרוחנית של האחר לצרכיו. כוונתי למשה רבנו כמובן. המקרא מתאר כיצד העתיק משה את מקום מגוריו לאחר חטא העגל: "ומשה ייקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו, אוהל מועד; והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד, אשר מחוץ למחנה" (שמות לג, ז). העם סרח ומקום השכינה גלתה.
השינוי הקטן הזה יצר פתח לחטא מיני גדול, שכן אל האוהל הזה התקבצו גם נשים שבלבן בער הרצון לקרבת אלוהים, הנשים "הצובאות, אשר צבאו, פתח אוהל מועד" (שם לח, ח). נשים אלו הקריבו את נשיותן, את מראות הנחושת הממורטת שבהן היו מתגנדרות, ומשה קיבל זאת. את גופן, לעומת זאת, הוא לא לקח.
משה, בדיוק כמו מנהיגי הדת בימי משכן שילה, יכול היה לנצל את הנשים (וגם את האנשים). אבל הוא לא עשה זאת. אבל במראות של "הצובאות על פתח אוהל מועד" השתקף עתיד מבשר רעות, מחזה של אנשי דת המנצלים את נטייתו הרוחנית של הזולת לצורכיהם. מסרה של פרשת "המראות הצובאות" מכוון גם למנהיגים, אך בעיקרו הוא מיועד לאוזני הקהל; הישמרו לכם: גם אם זקנו של הרב טלול ודיבורו כריזמטי, החריגה אל הרוחני לעולם לא תיעשה בדרך שנוגדת את קולו הצלול של רבו של הרב: האל.