כמדי שנה, גם השנה לא נחסך מאיתנו הסקנדל הקבוע הקשור לאירועי ה"נכבה" באוני' ת"א.
השנה, מזכירות אוניברסיטת תל אביב, בשיתוף ארגון "זוכרות", הזמינה סטודנטים להגיש סרטים בנושא ה"נכבה" ועוררה שוב את הדיון האם לגיטימי לעסוק בנושא זה?
נקודת המוצא של כל ארגון שמאל שעוסק בסוגיה היא "הכרה בסבל". צמד מילים זה מהווה שם קוד לתפיסה שאומרת- כיצד בן אנוש, ובייחוד אדם שהוא בן לעם היהודי שסבל כל כך מרדיפות, יכול לעמוד מנגד אל מול מה שהם מגדירים כ"אסון"?
הגיע הזמן לענות תשובה סדורה על שאלה זו, תשובה שתספק יותר מאשר כותרת קצרה בת 2 דקות למהדורת החדשות.
כזו גם הייתה מלחמת העצמאות שלנו- מלחמה נוראית שנכפתה עלינו ובה שילמנו בדם היקרים לנו מכל.
אבל במלחמה כמו במלחמה- למטבע תמיד יש שני צדדים. גם בצד שנלחם בנו היו חפים מפשע שנגררו בעל כורחם למלחמה לא להם וסבלו מגירוש במקרה הטוב וממוות במקרה הרע.
האם אני מכיר בסבל הפרטי האישי שלהם? בפירוש כן. אני מכיר אך ורק בסבל של אותם חפים מפשע מתושבי הארץ שלא רצו במלחמה, לא רצו בהרג יהודים ואשר חפצו רק בשכנות טובה ושלמו בביתם או גרוע מכך בחייהם. אני מכיר בסבל זה בדיוק באותו האופן שאני מכיר בכך שגם בגרמניה הנאצית היו גרמנים אשר לא השתייכו לזרם הנאצי וסבלו ממוות, אובדן רכוש ושאר תחלואי המלחמה.
אבל יש גם נדבך השני- האם אני מכיר בסבל הלאומי שלהם? חד משמעית לא. כפרטים היו בקרב הערבים תושבי הארץ כאלו שלא היו חלק מההמון המוסת שקם עלינו לכלותינו אך כלאום- מטרתם הייתה אחת ויחידה- להמיט כלייה על תושבי הארץ היהודים. לפיכך, בכל הקשור ל"סבל לאומי" - אין, לא היה ולא יהיה הכרה בסבל. פשוט מפני שזה אינו קיים. הדמעות הם דמעותיו של תנין רעב שהטרף חמק מבין שיניו. אין פה נרטיב נוסיף אלא אמת היסטורית אחת- הם תקפו ואנחנו הותקפנו. ובמלחמה כמו במלחמה הצד התוקף לא יכול לבא בתום מלחמה שהפסיד בה ולדרוש את חלקו של המנצח.
בכל הקשור ל"אירועי נכבה" הרי שמדובר פה בהכרה בסבל לאומי ולא פרטי. ולראייה- ביום הזיכרון קיים כבר מספר שנים אירוע זיכרון משותף לישראלים ופלסטינים לצורך הכרה בסבלם של שני הצדדים. מדוע אם כן לא ישלבו אותם ארגונים גם בתוך אירועי הנכבה הכרה בסבלם של תושבי הארץ החפים מפשע היהודים שסבלו מנחת זרועם של הערבים עקב המלחמה? התשובה ברורה- אין מדובר פה בסבל של אנשים פרטיים אלא סבל לאומי של התוקף המעמיד פני מותקף.
הכשלון של אחינו בשמאל, שבעיני פועלים מאמונה אמיתית ואידיאליזם, הוא חוסר היכולת להבין שהסבל האנושי של המעטים החפים מפשע שזור בקשר בל יינתק ב"סבל" הלאומי וב"סבל" הפרטי של אותם מעטים שרצו במלחמה הזו ובתוצאה של הכחדת היישוב היהודי בארץ.
לא ייעלה על הדעת לערוך טקסים ו"אירועי זכרון" ל"סבל" הזה ממש כפי שאף אחד לא יעלה על הדעת לעשות "אירועי זכרון" לתושבי גרמניה הנאצית שאיבדו את ביתם או נהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה כי פה וגם פה הפרטי והלאומי שזורים זה בזה והחפים מפשע בטלים בשישים. כי פה וגם פה התוקף לא יכול להעמיד פני מותקף. כי פה וגם פה על הצד שפתח במלחמה והפסיד בה לשאת בתוצאותיה.
דוג' נוראית לעיוות המוסרי של ארגון "זוכרות" היא ב"אירוע התנצלות פומבי" שייערך ביום שישי הקרוב(ה-1/5/15) בפני צאצאי תושבי הכפר הערבי "לוביה" שעל חורבותיו יושב הקיבוץ "לביא" ויער לביא. האירוע הזה מביש במיוחד כיוון והכפר הנ"ל היה כפר עויין ליהודים שהיה שותף אקטיבי ברצח יהודים עוד בטרם ההכרזה על הקמת המדינה. עם התמוטטות כוחו של פאוזי אל קאוקג'י החלה בריחה מהכפר הנ"ל.
האם המותקף צריך להתנצל בפני התוקף רק מפני שבקרבו של התוקף היו חפים מפשע מעטים שברחו מהכפר לאחר שהפסידו במלחמה שבה הם פתחו? התשובה היא חד משמעית לא!.
על כן צריך לומר בפירוש לאחינו בשמאל- צר לנו על כל חף מפשע שנהרג אבל זוהי טבעה של מלחמה. במלחמה אתה צריך קודם לדאוג לאזרחיך ולהגן עליהם. עלינו תמיד לפעול על פי ההגיון הפשוט- המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים.
הכותב הינו סטודנט ויו"ר תא הבית היהודי באוניברסיטת תל אביב.