פרשיית הרב מהצפון עוררה שוב את הנושא של יחסי רב ותלמידיו ויחסי הרב וקהילתו. רבים מן המתייחסים לפרשה בחרו להתמקד בנושא המיני. בהקשר הזה שוב הושמעו האמירות הידועות אין אפוטרופוס לעריות, כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, וכן אותם המעשים המוזכרים בסוף מסכת קידושין על גדולי החכמים שנכשלו או כמעט נכשלו בעבירות חמורות.
יש שהרחיבו והתעסקו בסמכות הבעייתית של הבא בשם הקבלה והכוחות המיסטיים ובסכנות הטמונות בכך. תלמידיו או יותר נכון חסידיו של אדם כזה הולכים אחריו בעיניים עצומות ועיוורון זה הופך אותם לחומר ביד היוצר. לצערנו, לעיתים היוצר מלא בעיוותים וסטיות ואין מי שיעצור מבעדו לבצע ככל העולה על רוחו בחסידיו העיוורים.
הדברים הללו בוודאי נכונים ואכן אלו הסכנות הממשיות והגלויות.
אך ברצוני לעורר שתי נקודות לדיון בעקבות השיח הנ"ל:
א. האם רק היצר המיני נמצא גם אצל הרבנים והחכמים, ומה עם יצרים אחרים האם רבנים אינם כועסים? אינם מקנאים? האם יצר הכבוד אינו נמצא בהם, האם אין בין רבנים מאבקי אגו?
ב. האם גם בעולם החכמים שאינם באים בכוח הקבלה והמיסטיקה לא הפרזנו בכוח הסמכות הניתן לדעתם?
נראה לי שיש קשר הדוק בין שתי הנקודות הללו. השיח הסמכותי השתלט על בתי המדרש והפך להיות גורם דומיננטי בשיח התורני. גם אם המושג דעת תורה לא נמצא על השולחן באופן מפורש, רוחו ותוכנו הפכו להיות חלק מאבני היסוד של בתי המדרש הדתיים לאומיים. תלמידים מתייחסים לאמירות של רבותיהם בנושאים שונים, הלכתיים ושאינם הלכתיים, כעמדה המייצגת אמת אבסולוטית שאין לערער עליה. עמדה סמכותית זאת הניתנת לרבנים כיום מחייבת התייחסות אליהם כאנשים מושלמים נטולי פגם במידותיהם, שהרי אם לא כן הדבר יערער על סמכותם.
אפשר לדון בגורמים לתופעה זאת, ומן הסתם יש מספר גורמים לכך. ייתכן שיש כאן תגובת נגד לעולם הפוסט-מודרני שאינו מכיר כלל באמת, טוב או רע. ייתכן שהעולם הרציונלי הביקורתי מאיים על סמכות ההלכה וגורר מתן סמכות יתירה לחכמים ודבריהם.
מ"מ, נראה שאנו שופכים את התינוק עם המים. היצירה המופלאה של תורה שבע"פ לא הייתה מתפתחת ונוצרת בעולם סמכותי שכזה. האם היצירה התנאית על כל מגוון דעותיה הייתה באה לעולם אם תלמידים לא היו חולקים על רבותיהם. האם הסוגיות התלמודיות המורכבות והעמוקות היו נוצרות אם תלמיד לא היה מתקיף את רבו, מקשה ומתרץ ופעמים רבות חולק. האם בימינו יקום נכד של רב ויכתוב ספר שלם החולק על פירושי סבו כפי שעשו בעלי התוספות לפירושו של גדול כל הדורות רש"י. האם תורות שלמות של האחרונים שפרצו דרך בעולם הלמדנות והמחשבה היו נוצרות בעולם כזה?
תופעת לוואי נוספת של עמדה זאת היא תלמידים הנכנסים למשבר כאשר הם נתקלים בקלקול אצל רבותיהם. הייתכן שהרב שהוא כליל השלמות לוקה במידה כזאת או אחרת?
נדמה לי שצריך להחזיר עטרה ליושנה וליצוק לבתי המדרש שלנו את האתוס של תורה שבעל פה. עיקרו של אתוס זה הוא שהרב ותלמידיו שותפים לבירור ולדיון בנושאי בית המדרש. פעמים רבות אני שמח לומר לתלמידיי נצחוני בניי ולהודות להם על ניתוח יפה או סברה שונה. הדבר לא פוגע בסמכות התורה אלא מציל מטעויות ועוזר להעמיק בדברי תורה.
וודאי שיש יתרון לרב בידיעותיו ובעבודת הנפש והמידות שלו אך גם הוא לא הגיע לשלמות ואין בזה כדי לבטל את דעת תלמידיו.
יהי רצון שיהיה לנו העוז לומר שאין משגיחים בבת קול.
הכותב הוא ר"מ בישיבת מעלה גלבוע ומרצה במחלקה ללימודי יסוד ביהדות באוניברסיטת בר אילן