התחמקתי מכתיבת המאמר הזה כי התביישתי מהפרסום. אח"כ חשבתי שאכתוב אותו בעילום שם, אך אני מבינה שההסתתרות שלי תפחית מערכו ולכן החלטתי להביע את דבריי בלי להתבייש.
חשוב לי להבהיר שאין בדבריי רצון להפנות אצבע מאשימה כלפי אף אדם אלא רק להאיר רעיונות שנשכחו ונשחקו מפאת מרוץ החיים.
קוראים לי תהילה, אני בת 31, נשואה וגרה ביפו עם 4 ילדינו כבר 5 .5 שנים ואני נמצאת במשבר.
אני נמצאת במשבר כי אני מנסה לקלוט משפחות בחודשים האחרונים ליפו ומרגישה שהשפה שלי לא מובנת, המסרים שלי כאילו מועברים בתדר אחר שלא מצליחים לשמוע אותו וזה מתסכל אותי.
כואב לי שנהיה לנו מסלול חיים "דתי " ברור, אחרי בי"ס נלך לישיבה/ מכינה/ שירות / צבא ואח"כ נלמד מקצוע וכשנתחתן במהלך המסלול הזה נגור ביישוב.
ואני שואלת למה? למה זה ברור שנגור ביישוב? הרי אנחנו שונים בכישרונותינו, ביכולותינו ובתחומי עניינינו, הרי בגלל זה בחרנו תפקידים אחרים בשרות והלכנו לישיבות שונות.
נוצר הרושם שלא עוצרים וחושבים לאן אני יכול לנתב את הכוחות שלי, לאיזו משימה אני מתאים מהמשימות שהדור הזה דורש (להפריח את הנגב, לייהד את הגליל, להתיישב ביהודה ושומרון, לגור בגרעין, לעשות שליחות בחו'"ל, להיות זוג במשפחתון...) .
למה זה בושה לדבר אידיאלים, לרצות גאולה, לחלום על בית מקדש.
כן, כבר שמעתי דתיים בגילנו, שאומרים שזה היה טוב ויפה אז, כשהיינו צעירים, אבל היום בחיים "האמיתיים" צריך להתפרנס ו"אני רוצה את השקט שלי כשאני מגיע הביתה". צודקים, אבל אם זה ככה ,בואו נהיה אמיתיים עם הילדים שלנו ונסביר להם שכאשר אנחנו מחנכים אותם על האידיאלים הנ"ל, זה תקף רק לגיל הילדות. אז מותר לחלום על עם מאוחד, על קרוב לבבות, על בית מקדש, על ביאת הגואל. אבל כשתגדלו יהיו דברים אחרים חשובים, תצטרכו להתפתח, תצטרכו להשקיע בקריירה שלכם, תצטרכו לעשות ספורט ולקבוע עיתים לתורה, אז לא יהיה לכם זמן להשקיע בחלומות האלה, שהנביאים מספרים לנו עליהם, שלמדנו יחד באבות ובנים ובתמונות שהראיתי לכם בספר על אוצרות המשכן וכן הלאה.
למה ברור שאפשר למסור את הנפש על "בכל נפשך" ביישובים ולדעת שבכל נסיעה שלי בכבישים אלו אני בסכנת חיים, אבל לא ברור שאפשר גם למסור את הנפש על "בכל מאודך" ולהתפשר על דירה קטנה יותר ובלי גינה.
אני נורא חוששת שהכתבה הזו תמשוך אלי אש ואני ממש לא רוצה להיות במקום הזה ולכן אבהיר שוב שאני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי אף אחד ולא מנסה לשפוט אף אחד,ממש אין לי את הזכות הזאת. יש מלא משימות וכולן חשובות ולכל אחד יש אלף שיקולים בבחירת מגורים; כלכליים, רפואיים ואישיים (הן מבחינת המשפחה הגרעינית והן מבחינת המשפחה המורחבת) וכמובן שחשוב גם שלום בית ולמצוא איפה הכי נכון לחיות כזוג.
יש לי בקשה קטנה, או אולי משאלה, בואו נעצור רגע, נאט טיפה את הקצב, ונשאל את עצמינו האם אנו יכולים לתת יותר מעצמינו למען הזולת, הכלל, העם היושב בציון? מה אנחנו כזוג או כיחידים יכולים לתת לעם ישראל כעת ואיננו נותנים? ויותר עמוק, אם היינו מסתכלים על עצמינו דרך המדריכה שהיינו בסניף או דרך הילד האידאילסט שהיינו האם הוא היה מרוצה ממה שהוא היה רואה?
בבקשה בבקשה, נחשוב רגע אחד, רגע לפני שנהפוך להיות שני עמים, רגע לפני שהקדושה תצטמצם רק למקום אחד ולא לכל הארץ, רגע לפני שהילדים שלנו קולטים שאנחנו לא מאמינים במה שאנחנו מחנכים אותם.