חכמי הסטואה טענו שהתכונה העליונה של האדם היא התבונה. היא בהכרח מוסרית וכל תשוקותיו של האדם מצייתות לה כך שהאדם אינו מונע מדחפים רגעיים ולכן יש תמיד לקיים את צו המצפון (הנובע מן התבונה) בין אם הוא מועיל לאדם או מזיק לו. אסכולה זו מזכירה קצת את דבריו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט שדיבר על ה"צו הקטגורי" של התבונה אליו יש להישמע..
גישה זו נקראת: "מוסר דאונטי" - דְאוׂן ביוונית משמעותו "חובה".
כלומר, לפעולות מסויימות יש ערך חיובי או שלילי בפני עצמן וזאת בנפרד מהערך של תוצאותיהן. למשל: יש ערך חיובי לאמירת אמת ולכן במצב בו ישנו רוצח שרודף אחרי אדם ושואל: להיכן הוא הלך? - לפי קאנט, יש לומר את האמת כיוון שהאמירה עצמה היא חיובית (אף על פי שתוצאותיה שליליות). כלומר, המוסר אינו משמש ככלי להשגת מטרה כלשהי אלא יש לו ערך בפני עצמו. אגב, דוגמא זו הובאה נגד תפיסתו של קאנט על ידי הפילוסוף השוויצרי בנז'מן קונסטן.
לעומת גישה זו ישנה שיטה אחרת הקרויה: "תועלתנות" - טלאולוגיה, כלומר גישה הרואה את המוסר כבעל תכלית. כלומר, תוצאה של פעולה נבחנת ביחס לתועלת הכללית אותה היא מביאה. הוגים מרכזיים של גישה זו הינם: ג'רמי בנת'ם וג'ון סטיוארט מיל.
אף על פי שבמבט ראשון השיטה הראשונה נראית מופרכת, במיוחד לאור הדוגמא הנ"ל ישנם הרבה אנשים שמחזיקים בה. דוגמא לדבר היא אמירתו של מנכ"ל מד"א בדבר הצלת מחבל בדרגת פציעה חמורה יותר מאשר קורבן. על מה חשב כשאמר זאת? - ההסתכלות שלו היא על ערך הצלת חיי אדם כערך בפני עצמו ללא שום קשר להשלכות, יש ערך שאותו צריך לקיים ללא פשרות והוא הצלת חיי אדם.
לא חייבים להסכים עם תפיסתו (ואני אישית אינני מסכים) אבל בימים האחרונים תקפו את מנכ"ל מד"א על התבטאותו זו ולא תמיד מתוך מקום של נסיון להבין מדוע אמר זאת וכשאני כותב "נסיון להבין", אין אני מתכוון להבנה במשמעות של הכלה או הזדהות עם דבריו, אלא במשמעות של היכולת "לראות" על מה חשב כשאמר זאת.
לא מסכימים עם מישהו? חולקים עליו? - ישנם שני דרכי התמודדות: הראשונה, לתקוף מיד את הדעה שכנגד מה שיגרור ויכוח עקר שלא יוביל לשום מקום אמיתי. השניה: להקשיב, לנסות לעמוד במקום של השני ולראות מהיכן דעתו נובעת ואז לאחר שהיא הובנה, שהקשבנו לו - להגיב. זו דרך הרבה יותר יעילה ונכונה. אמנם, יש סיכון ש"חס ושלום" נשתכנע בצדקת השני...אבל האם לא כדאי לקחת כזה סיכון?