דעה: ממה הם כל כך מזדעזעים?

אתמול, כשהזדמנתי לבית של מכרים, קלטתי בזווית העין גיליון של ידיעות אחרונות עם עמוד שער מהסוג השמור לימים היסטוריים. היה זה הגיליון של יום ראשון, שעל שערו נמרח טקסט פובליציסטי-לירי (משפטים קצרים, פסקאות בנות שורה אחת) של אשכול נבו. התוכן שלו בישר על המצוי בדפים שאחריו: רובו של החלק הראשון (משהו כמו 14 עמודים, אינני זוכר בדיוק) הוקדש לפיגועים של סוף השבוע, ים של מלל חדשותי ופובליציסטי ובו זעזוע עמוק. היתה זו דוגמה מייצגת לעיסוק המסיבי והמתמשך של התקשורת כולה באירועים הללו. אני יודע שזה לא פוליטיקלי קורקט לספור גופות, אבל אם נחפש עיסוק חדשותי דומה בפיגועים שהתבצעו נגד יהודים, נגיע רק למה שנוהגים לכנות אצלנו 'מגה פיגוע' - כזה שבו נרצחים עשרות אנשים.

מה, ישאלו אותי, אתה לא מזועזע מיהודי ששורף משפחה פלשתינית בביתה, מחרדי שדוקר למוות נערה צעירה שצעדה על מנת להפגין סולידריות עם חבריה? כן, אני בהחלט מזועזע. אבל בואו נבחן לרגע מי באמת אמור להזדעזע באופן מיוחד מאירועים שכאלה, יותר מאשר ממקרי רצח אחרים שמתרחשים אצלנו דבר יום ביומו. מה בעצם מזוויע במיוחד במעשיהם של ישי שליסל והטרוריסטים האלמונים (בינתיים) של שישי לפנות בוקר?

יש שיאמרו שהעניין הוא המניע. ואני לא מבין: מדוע גרוע מי שזומם לרצוח את חברו בשל היותו שונה ממנו (בנטייתו המינית או בשיוכו הלאומי) מזה שבכוונה תחילה משסף גרון של שכן איתו הוא מסוכסך, של אשה עליה הוא כועס או של צעיר שמתחיל עם חברתו במועדון? מה, לא שמענו כבר על הורים שרצחו את ילדיהם הקטנים על מנת לנקום בבני או בנות זוגם?

עוד טיעון שנשמע הרבה הוא העליונות המוסרית שאנחנו, היהודים, צריכים להפגין בהשוואה לעמים אחרים. על כך אני עונה: כן, אבל גם יהודי שרוצח בדם קר ממניעים אחרים פוגם במוסר העליון של בני עמו. ובכלל, דווקא הגרעין הקשה של השמאל, זה שמוביל את הזעקה, כופר ביומרה של עם ישראל להיות עם סגולה. מבחינתו כל בני האדם שווים ו'אור לגויים' הוא ביטוי של התנשאות גזענית כלפי עמים אחרים.

טענה נוספת נשמעה בימים האחרונים, ויש בה הרבה מן הטעם: אל תשווה בין פיגועים של ערבים לפיגועים המתבצעים על ידי יהודים. הפלשתינים הם בני עם אחר. מפגעים מבני עמנו צריכים להדאיג אותנו יותר. הם משלנו. יצאו מקרבנו. וגם על זה אני משיב: ומה בכך? האם רוצחי נשותיהם לא יצאו מקרבנו? האם העבריינים שמחסלים אנשים ברחובות לא עברו ברית מילה בגיל שמונה ימים? וגם כאן, אם מישהו יכול להשמיע את הטיעון הזה זה דווקא מי שלא נמנה על מחנה מרצ, זה שמבקש כל הזמן להצהיר שהמתנחלים אינם אחים שלו, שדוחה כל יד אחים שמושטת מימין ושקידש מלחמת נצח על מי שהוא מכנה "הימין הקיצוני". "השכימו לשנוא אותו", קרא יוסי שריד לאחרונה מעל דפי הארץ, כשהוא מתכוון לציבור המתנחלים.

ואחרי כל זה, בכל זאת יש בעיני סיבה אחת שבעטיה יש לזעוק בקול רם יותר אחרי הפיגועים של סוף השבוע: בשני המקרים (כנראה. ביחס לשני הדבר עוד לא הוכח) - המבצעים פעלו כשרוממות אל בגרונם. הם באו לטבוח חפים מפשע כשהם בטוחים שבכך הם עושים את דבר ה'. זהו מעשה נורא של חילול השם, ועל כך אין כפרה. גם מהעניין הזה, הרשו לי לנחש, זהבה גלאון וחבריה לא אמורים להיות מוטרדים. שם שמיים אינו שגור בפיהם והם מעולם לא דאגו לתדמית של הקדוש ברוך הוא בעולמנו.

מכל זה יוצא, שמכולם דווקא מי שמאמין שישראל ערבים זה בזה (יותר מאשר בעם אחר), שאנו נושאים על גבנו ייעוד מוסרי ושאסור לייחס לאל כוונות זדון הם אלה שאמורים לכאוב באופן מיוחד השבוע. דווקא השמאלנים האדוקים הם אלה שאמורים לכאוב הכי פחות את הרצח של שירה בנקי ושל עלי דוואבשה. אז למה בכל זאת הם אלה שמנצחים על מקהלת האבל והזעזוע? אחת מן השתיים (ואולי שתיהן גם יחד): או שהנרצחים קרובים לליבם באופן מיוחד - הלהט"בים כידוע, והערבים, מה לעשות, יקרים להם יותר מחללי טרור יהודים - או שזהו פשוט ניצול ציני של הזדמנות להנחית מהלומה על מחנה הימין (שכולו כמובן, שותף לרצח).

זאת ולא אחרת.