נער בן 14 הייתי, לפני יותר משבע-עשרה שנה, כשהתחילו ספרי הארי-פוטר לחדור אל ארץ הקודש. והופתעתי מאד באחת השבתות, כשהרב שלמה אבינר כתב בטור הקבוע שלו ב'באהבה ובאמונה' (גיליון 350) שאין לקרוא את הספרים הללו משום שהם גורמים לקוראים אשליה כאילו לכל בעיה יש פתרון קסם פשוט ואין צורך להתאמץ ולהתמודד אתה.
מיד עם צאת השבת התיישבתי לכתוב לרב אבינר מכתב מפורט על מעלותיו של הספר, וסיפרתי שהוא מעצים מידות חיוביות ומדגיש שוב ושוב שאין אפשרות למצוא פתרונות קסם לכל דבר (ולו משום שגם הצד השני משתמש בקסמים, כפי שנאמר בספר השישי שיצא רק שנים רבות אחר כך).
למרבה הפתעתי, הרב אבינר התייחס לדבריי בכובד-ראש, השיב לי בשתי מילים קצרות: "תודה, אתקן", ושבועיים אחר כך פרסם כי בעקבות פניות של קוראים הוא חוזר בו מדבריו.
במאמרו החדש והמרתק שפורסם זה עתה שב הרב אבינר לעסוק בספרי הארי פוטר, והפעם מתוך הכרה בכך שהם גדושים במסרים המעודדים מדות חיוביות וחשובות. הטענה העיקרית שמציב הרב אבינר נגד הסדרה (מלבד עצם העובדה שהיא עוסקת בכישוף), היא החוסר במורכבות אצל הדמויות. וכך הוא כותב:
"הגיבורים הם טובים כמעט לגמרי, אך במציאות שלנו אין זה ככה. הילדים, כמו כל אדם, יש בהם יצר טוב ויצר רע, עליות וירידות, הם מורכבים, ולכן הם צריכים סיפורים שגם הגיבורים הם כאלה, כדי להתוות להם כיוון."
גם הפעם, כמו לפני שבע-עשרה שנה, אני מזדהה מאד עם קביעתו העקרונית של הרב אבינר. ספרות החול, כמו גם ספרות חז"ל והתנ"ך, הופכת להיות רלבנטית יותר ככל שגיבוריה הם דמויות מורכבות ואנושיות יותר. אך גם הפעם, כמו אז, צר לי על כך שהרב אבינר (על פי עדותו) לא קרא את הספר בעצמו. בטוחני שהיה מוצא שם את מבוקשו.
אכן, הדמויות הראשיות בספרי הארי פוטר הן דמויות קצת חד-ממדיות. הארי לא נמשך מעולם לצד האפל (ובכך הוא שונה כל-כך מפרודו באגינס), והלורד וולדמורט מעולם לא נתפס כשהוא מפגין אהבה או חמלה (ולכן הוא לא מזכיר בכלל את רייסטלין מאייר).
אך במובן זה הגיבורים של הסדרה הם רק הרקע לגיבורי-המשנה של הסיפור (שדמויותיהן הולכות ומתפתחות לקראת הספר השביעי). נפשו המיוסרת והקרועה של סנייפ היא דוגמה יוצאת דופן לתשובה מסוג מסוים, כפי שמתואר במאמרו של הרב ד"ר ברוך כהנא, "תשובתו של סנייפ" (אקדמות ל). ולעומתו גם אלבוס דמבלדור הולך ומתגלה כדמות מורכבת בעלת צדדים אפלים (הדומים לאלו של גאנדלף האפור) שעמם הוא מתמודד בהצלחה חלקית.
הארי וולדמורט הם מעין חומר ואנטי-חומר, שאינם יכולים להתקיים ביקום אחד. שני ייצוגים קיצוניים של טוב ושל רע. אך ביניהם פרוש מנעד רחב של אפשרויות: דראקו מאלפוי שמנסה ללא הצלחה להתכחש לטוב הטמון בו; פרופסור סלגהורן שמכחיש את הצדדים האפלים שלו; פיטר פטיגרו שמנסה תמיד ללא הצלחה להיות משהו אחר.
אבל לדעתי אין צורך להגיע עד לדמויות הללו בחיפוש אחר מורכבות. כי אתגרים רוחניים ומוסריים לא מתחילים או נגמרים בשאלה אם אתה שייך לכוחות האופל או לוחם בהם. האתגרים האמיתיים הם אתגרי היום-יום, שהארי וחבריו נלחמים בהם שעה-שעה. כאשר נוויל לונגבוטום מצליח להתגבר על חוסר הביטחון שלו, זהו מעשה גבורה. כאשר רון וויזלי מוכן לבלוע את תחושות הנחיתות שלו, זהו ניצחון על כוחות האופל. ולעומת זאת, כאשר ג'יימס פוטר מתעמר בנער עני וחלש, זוהי תבוסה אסטרגטגית שבנו עתיד עוד לסבול הרבה בגללה, וכשסיריוס בלק בז לרגשותיו של גמדון-בית, הוא משלם על כך בחייו.
אין ספק שכמו כל ספרות וכמו כל תרבות, גם בספרי הארי פוטר אור וחושך משמשים בערבוביה. אך זהו המצב לא רק בספרות אלא גם בחיים עצמם. וכמו שלימד אותנו ר' נחמן (מעשה ממלך עניו), לפעמים הדרך הטובה ביותר ללמוד על החיים היא להתבונן בהם מבחוץ, לראות איזו הצגה קצת סאטירית שלהם, ולדון בשאלות שאותן היא מעוררת.
הרב אבינר פותח את דבריו בכך שהצלחתה של הסדרה איננה מעידה על איכותה. ובכך הוא צודק כמובן. אך נדמה שהצלחה זו משקפת את העובדה שרבים-רבים מצאו בסדרה הזו שפה המאפשרת להם להבין טוב יותר את עצמם, את חבריהם ואת העולם שבו אנו חיים. שפה שמעשירה ומרעננת את הנפש ומאפשרת לה להביא לידי ביטוי תחושות ומחשבות חדשות. ולפעמים, זה כל מה שספר צריך להיות.