החייל שלנו חזר הביתה לאחר שבועות של פעילות צבאית אינטנסיבית. סוף סוף אפשר לישון בלילה בלי להיות צמודים לחדשות, לחבק ולהריח אותו, לדעת שהוא ירד מהמדים והנשק ויכול לאכול אוכל של בית כשהוא ישן ומוגן. רוב החיילים, גם אם עברו אירועים לא פשוטים כלל של לחימה ממושכת ולעיתים אובדן חברים או סכנה אישית, יוצאים מהלחימה בריאים נפשית וגופנית. לצערנו, לא תמיד זה המקרה. לצד השמחה על חזרת החייל צריך גם להבין שהחזרה הביתה מפגישה אותו עם אתגרים - התמודדות עם דברים שעבר ועשה, קושי בהורדת הדריכות ובכניסה לשקט של הבית.

פעמים רבות נראה שהחייל חזר רק פיזית. מנטלית הוא ממשיך להיות דרוך, כי כל רעש עלול לסמן סכנה. קיים גם קושי ניכר לספר מה הוא מרגיש ומה עובר, למרות שברור שהמשפחות שואלות, מתלבטות ורוצות לדעת. קשה לו לדעת מה מותר לספר, מה יעורר ויכוח (פוליטי, מוסרי, ערכי, צבאי), ואפילו איך ניתן להעלות קושי כאשר הוא יודע שבקרוב יחזור לשם. חיילים רבים מספרים שהחיים בעזה ברורים להם, יש "רעים" ו"טובים", יש גבולות ברורים, יש פעילות לעשות ויש לאן לנקז את המתח לעשייה. אבל בבית קשה הרבה יותר. עולות שאלות, שומעים על הקשיים של העורף, הגבולות מיטשטשים.

אז מה הם הסימנים האדומים?

עצבנות, התפרצויות, קושי לישון, שימוש שאינו רגיל לאותו אדם בסמים (קנביס וכו') או אלכוהול. אי יכולת או רצון לשתף בכלום ממה שעובר, אי שקט שמחייב את החייל לרוץ מפעילות לפעילות, העיקר "לא לשבת ולחשוב". כולם יכולים להיות נורמליים, אבל צריך לראות שאינם יוצאים מהסביר. סימנים נוספים שיכולים להעיד על קושי הם חוסר רצון לעסוק בדברים שתמיד אהב לעשות. פעמים רבות דברים כמו בילוי עם חברים, נגינה, ספורט או אפילו תפילה, שנראו כאילו תמיד היו טובים לו פתאום אינם מעניינים והוא אינו מעוניין לעסוק בהם.

בהתחלה הוא יגיד שהוא עייף וצריך לנוח, אך הטיעון לא יחזיק הרבה זמן כדי שנזהה שמדובר רק בתירוץ. בפועל, השהות בפעילות אינטנסיבית ומסוכנת משנה פעמים רבות את הטעם של פעולות יום-יומיות רגילות, גם אם היו חלק מהותי בתפקוד התעסוקתי, החברתי או של הפנאי עבור האדם.

אז מה עושים?

פוקחים עיניים. ה-ABC של התנהלות מול חייל שחוזר צריך לכלול ערנות (awareness), איזון (balance), ושליטה (control). אם רואים את הסימנים לעיל, צריך לשאול בעדינות ולהשאיר דלת פתוחה קבועה - אם הוא לא רוצה לדבר כעת, להזכיר שהוא יכול תמיד ומתי שירצה. לא רוצה לצאת לבית הכנסת? לשאול למה, ולעודד להצטרף. לא רוצה לפגוש חברים? אותו הדבר. עושה סמים? להזכיר (ללא ביקורת או שיפוטיות) שזה לא טוב לבריאות או להתמודדות עם הכאב הפנימי שבוודאי חש, ושאולי לא כדאי יותר מידי פעמים או כמות. וכמובן להזכיר שאפשר ונכון כשצריך ללכת לטיפול.

לא לפחד לשאול על מחשבות של התאבדות. איש לא התאבד כי שאלו אותו אם יש לו תוכניות כאלו. ולזכור - רצון למות אינו מסוכן, אבל אם מדווח שיש רצון כזה, לשאול גם אם יש תוכנית. ואם יש, זה זמן מצוין להתחיל להוביל אקטיבית לטיפול או ליווי של איש מקצוע, בצבא או באזרחות. ואם המצב דחוף, אפילו במיון בית החולים הקרוב לביתכם.

הכותב הוא מנהל רפואי ומייסד שותף עמותת "עיקר", יו"ר המועצה הלאומית לפוסט טראומה ובעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל.